יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

ונפגעי הטרור.

האמת, שחשבתי לכתוב על נושאים אחרים. ואז נזכרתי שהיום יום הזיכרון, ויש לי משהו להגיד על זה.

הטקס התקיים בבצפר בשעה השנייה ואני ונועה רצנו כדי לתפוס מקום הרחק מהדבורים. לא חשבתי שאני אבכה מהיום הזה,

כי בעצם אף פעם לא באמת הבנתי מה זה לאבד מישהו כל כך יקר בגלל סיבה כזו, מלחמה, וטירור. ובטקס, פשוט לא יכולתי לעצור את זה יותר.

חשבתי לעצמי, מה היה קורה לי ומה הייתי מרגישה אילולא אני הייתי מאבדת אח, אבא, או חבר. והכל פרץ החוצה.

וזה הזכיר לי שביום השואה לא בכיתי. לא השנה. ובכל השנים כמעט בכיתי. רק השנה, לא בכיתי ביום השואה וביום הזה כן..

אני לא יודעת מה זה אומר, אבל אני כן יודעת שאני משתתפת בצערם של האנשים שאיבדו מישהו יקר במלחמה, או בפיגוע טירור.

אני גם בוכה כי אני מבינה מה החיילים הדגולים האלה עשו, כדי להגן על המולדת שלנו, כדי לתת לנו אותה על מגש של כסף.

בעיניי זו גבורה שאין עולה עליה, כי אין הרבה אנשים שמוכנים להקריב את חייהם למען הארץ שלהם, כדי שאנחנו נוכל לחיות בה. עכשיו, אנשים, בני נוער שהולכים להתגייס, כבר פחות רוצים ללכת לקרבי, פחות ממה שהיה פעם. כבר פחות מבינים את המשמעות הזו באמת. ושמעתי על בגלל ידידים של אחותי.אאנשים שנמצאים בכושר גופני מעולה, ואני הייתי בטוחה שהם עושים את זה בגלל הצבא. ואז שמעתי מאחותי שהם לא רוצים ללכת לקרבי, או שההורים שלהם רוצים שהם ילכו למשהו אחר. אני חושבת שאפשר אפילו לקרוא לזה קצת בושה. איך דבר כזה קורה?

אבל מספיק עם זה לעכשיו. צריך להשאיר קצת לשנה הבאה.

שירה.