העולם האבוד

אליו נכנסתי.

והוא לא סימפתי במיוחד,

הוא לא בנוי מערימות גבוהוות של קש,

והוא לא בהיר.

ואין בו דגלים,

ואנשים לא מסתובבים וצוחקים.

הם לא נפגשים,

ולא מדברים.

אבל זה מין מבוך.

מבוך עצום כזה,

שפרוס על תקופה ארוכה,

חלקים מסובכים שכל פעם מגלים מחדש.

למה נכנסתי אליו מלכתחילה?

הרי הולכים לאיבוד במבוך.

אבל פה אני יכולה בעצם להשוות את החיים.

כן, החיים הם סוג של מבוך שכזה.

מבוך שאף אחד לא יכול להבין.

אני לא בטוחה על מה אני כותבת עכשיו.

אם על מבוך,

על החיים בצורה פילוסופית,

או על עצמי בכלל.

הרי במסן שלי כתבתי "זדיינו."

ולמה בעצם?

אני עצבנית,

בא לי לבכות.

אבל ממה?

למה?

כי מעצבנים אותי מסביב?

אנשים סוגרים עליי.

ואני רוצה קרבה,

ועד שהיא לא מגיעה -

בכל הזמן שאני לבד,

אני הפכפכה,

לא החלטית.

אני מתגעגעת למספר לא מוגבל של אנשים,

גם כאלה שראיתי אתמול.

אני מרגישה לבד,

למרות שבשבוע האחרון לא הייתי לבד, אולי רק ברגע זה ממש.

פיזית, מילולית, מוסרית וריגשית; אני לא לבד.

אז איך איבדתי את עצמי במבוך הענקי הזה?

אפילו המחשבות שלי מתבלגנות בראש.

בכלל רציתי להיכנס לכאן כדי לכתוב שיר שפשוט מאוד מתאים לי בזמן האחרון,

איכשהו התחלתי לדבר על דברים אחרים לגמרי.

אני לא מבינה יותר כלום,

ויש אנשים שהשתגעתי עוד יותר ממה שהייתי.

אני לא מצליחה לשלוט בעצמי,

וגם שאני כותבת עכשיו כל המילים מתבלגנות.

זה נראה לי פוסט דיי חסר טעם בעצם,

אבל אולי הגיע הזמן גם לאחד כזה.

איך קרה שאיבדתי המון דברים שאני מאמינה בהם?

שאיבדתי כ"כ הרבה אנשים, למרות שזכיתי בחדשים.

הלכתי לאיבוד,

ולמבוך הזה אני באמת לא מוצאת את היציאה.

עדי.