העולם האבוד

זה ללכת שם,

ללכת בגשם,

לצד חברים, מכרים, אנשים אהובים, וזרים מוחלטים.

ללכת בשקט,

עם אותה מטרה משותפת,

עם אותו רצון.

לדעת, להבין, לראות.

זה ללכת שם,

בין הבתים,

וההריסות.

זה ללכת באותם רחובות,

ולראות את אותן התמונות.

זה ללכת בקור, יד ביד,

במקום בו הלכו מיליוני רגליים אל הלא נודע, אל הסוף.

זה ללכת כשהכל ירוק,

ומסביר פנים.

ואנשים רוכבים על אופניים

ועושים סיורים רגליים,

ויש שם בתים.

יש שם בתים.

בתוך המקומות הנוראיים האלה,

אנשים גרים שם.

זה לשמוע אותם,

ובפעם הראשונה, אולי להתחיל להבין.

זה הרצון לחזור למקום בו אנשים מתו בניסיון לברוח ממנו.

זאת פולין.

ואחרי חודש, הצלחתי לסדר את המחשבות ולכתוב כמו שצריך, פוסט יאה, למקום שאי אפשר לתאר במילים.

זה לחזור גאה יותר,

ואוהבת יותר -

ולמקום אמיתי,

שאפשר לקרוא לו בית.

שיר אורן ואני.

אושוויץ 14.9 - היומולדת שלי.

עדי.