למה דווקא עכשיו, ברגע הזה, אני מרגישה שוב את הריקנות הזאת?
למה דווקא עכשיו, אחרי מחנה קיץ מדהים ויומולדת מדהימה עוד יותר, אני מרגישה את זה שוב?
למה דווקא עכשיו כשהתכוונתי לכתוב פה בדיוק בפוסט הזה כמה החיים מדהימים ויפים וכמה כיף וכמה שהיה מדהים במחנה וכמה שלמדתי והבנתי דברים חדשים וכמה שהייתי מאושרת בימים האחרונים, שוב חוזרת התחושה הזאת?
למה דווקא עכשיו, אחרי שקיבלתי את מה שרציתי ושאני אמורה להיות הכי מאושרת בעולם, פשוט בא לי רק לבכות?
למה דווקא עכשיו, כשהחופש האמיתי התחיל אחרי שכל כך חיכיתי לו, אני מרגישה שאני לא רוצה חופש?
באמת שאני לא מבינה את עצמי
דווקא כשהכל באמת נהיה טוב אני מתחילה עם הריקנות הזאת והמחשבה על חיפוש אחרי משהו אחר, משהו חדש
נכון שאני תמיד בנאדם מאושר ואופטימי ומחויך
אבל זה רק כשאני בתזוזה נון-סטופ.. רק כשאני עסוקה ומלאה עד מעל הראש בלעשות דברים [שבתכלס אני אוהבת אותם], רק כשאין לי זמן לנשום, רק כשאני מוקפת מסביבי אנשים שאני אוהבת ותקועה להם בתחת ולא אכפת לי..! ככה אני אוהבת שזה!
אני לא אוהבת להיות לבד
וכרגע אני מרגישה לבד
למרות הכל
ולמרות שאני יודעת שיש לי מלא חברים מדהימים שאוהבים אותי ויהיו איתי תמיד
אני פשוט מרגישה לבד..
וכשאני מרגישה לבד
אני כבר לא הבנאדם המאושר והאופטימי והמחויך
אני הבנאדם המשועמם, השקוע במחשבות, המהורהר והמבואס
שמתחיל לחשוב למה לעזאזל הוא ככה עכשיו ומגיע למסקנות שברגעים כאלה יש בו חור
יש בו חלק חסר
יש בו חלק ריק
שצריך למלא..
והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו..
אז כשאני לבד וכשאין לי מה לעשות
תדעו שזה מה שאני מרגישה
תדעו שלפעמים אני בוכה סתם ככה בלי סיבה
בגלל הריקנות הזאת שאופפת אותי באותה שעה
אבל ברגע שאני רואה בנאדם שאני אוהבת,
כל הריקנות הזאת
מתפוגגת
נעלמת.
בגלל זה תמיד אני צריכה להיות עם אנשים
בגלל זה אני תמיד מחפשת קירבה של אנשים
בגלל זה אני שונאת להיות לבד
שונאת להיות משועממת
שונאת שאין מה לעשות
בגלל זה אני כ"כ אוהבת ומעריכה את החברים שלי
תדעו שרק בגללכם אני תמיד מאושרת
ולא בגלל שום גורם אחר.
אבל בשנייה הזאת, אני מרגישה לבד.
לא כמו הדמעות החוצפניות שמרוחות לי על כל הפרצוף בהמוניהן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
