.If Every one Cared

אני שונאת אותך

שונאתשונאתשונאת

ואתה אפילו לא יודע איך אני מרגישה!

וגם אם תקרא את זה לא תהיה בטוח שאני מתכוונת אלייך

כואב לי הלב

הוא כואב

ואני מתחרטת על הכל

ומצטערת על הכל

על כל הדברים החמודים היפים והמתחשבים שאמרתי

על כל הדברים החמודים היפים והמתחשבים שאתה אמרת

על כל התגובות המתחנפות שהגבתי

על כל התגובות המתחנפות שלך ושל אחרות שקראתי

על זה שאני עוד סומכת עלייך

על זה שברוב טיפשותי אני עוד חושבת שתהיה שם

על זה שאני מנסה להתנצל ואתה לא מתייחס

על זה שכתבתי לך משהו ועכשיו כבר אין לי חשק להביא לך אותו

על זה שאני נותנת לשטויות האלה להכאיב לי

על זה שאני מחכה לטלפון ממך או להודעה ממך

על זה שאני יודעת שזה לא יקרה

על זה שאני מבזבזת את הזמן שלי עכשיו

על זה שאכפת לי ממך

על זה שנראה לי כאילו לך לא אכפת ממני

על זה שעכשיו אני חושבת עלייך

על זה שאני בכלל חושבת עלייך

על זה שאתה עוד חלק מהחיים שלי ולא הוצאתי אותך מהם לגמרי

על זה שאני מרגישה שאני תקועה בעבר.

ונחש על מה אני הכי מתחרטת?

על כל מה שאמרתי עכשיו.

אני פשוט קלה מדי. בהכל.

אתה יודע שאומרים שהגבול בין שנאה לאהבה הוא דק מאוד.?

התאהבתי בו..

הוא גורם לי לחייך ולהיות מאושרת.

הוא גורם לי לחשוב על הדברים היפים והחשובים בחיים.

אני מוכנה להיות איתו כל היום, כל הזמן, בלי ללכת לשומקום.

הוא גורם לי לרוץ כמו משוגעת ולהתנהג כמו ילדה קטנה, ולאהוב את זה.

אני מסוגלת לשבת לידו ופשוט לבהות בו, לראות את כל הקסם שחבוי בו.

הוא עוטף אותי מכל הכיוונים, מגן עלי מפני המציאות והסביבה.

אני אוהבת את השקט שלו.

הוא גורם לי להראות אחרת.

ואני מוקסמת מהצבע הכחול שלו, ואיך שהירח משתקף בכחול הזה.

הוא מדהים בלילה, ומדהים ביום.

אני אוהבת שזה רק אני והוא, ואין אף אחד מסביב.

רק חבל שאין לו עיניים, שיער ואף ופה.

ואין לו גם חזה, בטן, גב, ידיים ואצבעות.

ואין לו גם רגליים ותחת ו.. אתם יודעים מה.

וחבל שהוא לא רק שלי..

הוא גדול מדי בשבילי.

ואני לא יכולה לקחת עליו בלעדיות.

התאהבתי בו, התאהבתי בים.

אני הולכת עוד מעט ליובל.

לא אמרנו משהו אתמול?

את אמרת.

את לא הולכת.

אני כן..

לא, את לא הולכת. את קיבלת עונש ואת הולכת להשאר בבית.

לא, אני לא. אני יוצאת.

מצאת מישהו שיחליף אותך מחר בצופים?

לא. בשביל מה?

אז מי יהיה עם החניכים שלך כשאת תשארי בבית?

אני.!

מה את עושה?

הולכת.

לא! את לא הולכת!

כן אני כן! הנה אני שמה תכפכפים, פותחת תדלת ויוצאת!

*צחוק*

זה ממש לא מצחיק אותי אמא!

גם אותי לא.

אז למה צחקת?!

את תשלמי על זה ביוקר.

זה ממש לא נחמד לנו להיות באווירה כזאת שכל הזמן כועסים בבית.

ואת חושבת שלי זה נחמד אמא?!

תראו את הנסיכה, באה הביתה, מתיישבת, אוכלת, והולכת שוב. מרגישה שהיא חיה בבית מלון! אפילו את הדלת צריך לפתוח לה כי היא לא לוקחת מפתח! את לא יכולה להקדיש קצת לבית שלך? למשפחה שלך? את לא יכולה למצוא חמש דקות להוריד ולקפל תכביסה? תמצאו לי פתרון. כי אני לא יודעת מה לעשות.

גם אני לא יודעת מה לעשות.

לי יש פתרון.

מה הפתרון?

לחכות עד שאת תהי בת 22.

ואז מה?

ואז לא נצטרך לריב על השטויות האלה..

מצחיק מאוד אבא.

אני ממש מצטערת.

אני ממש מצטערת, שביום שלישי סיימתי בשתיים וחצי. והגעתי הביתה בשלוש. ויצאתי ליומעבודה בשלוש וחצי. וסליחה שחזרתי בתשע וחצי עייפה מתה אחרי יום עבודה שקרעתי בו תתחת שלי. ואחרי חזרות עם חניכים לפסטיבל שכבר הלך לי הגרון וירדה לי כל המוטיבציה מלנסות ללמד אותם משהו והם שמים זין. הבנות מתחצפות והבנים משחקים אותה חרמנים.

אני ממש מצטערת שבאותו יום שלישי, לא מצאתי את ה5 דקות האלה להוריד ולקפל כביסה.

ואני מצטערת שהיה לי אתמול מגן בהסטוריה באחת וחצי שלמדתי אליו שלושה וחצי ימים רצוף בלי הפסקה יותר רצינית מהפסקת פייסבוק. ואני מצטערת שהוא נגמר בשלוש וחצי והייתי בארבע בבית. ואני באמת מצטערת שיצאתי בארבע וחצי ליום עבודה שבו שוב קרעתי תתחת. ובשמונה וחצי חזרתי, אכלתי והייתי 'נסיכה' שמרגישה שהיא חיה בבית מלון ויצאתי בתשע לגיבוש צוות.

ושוב, אני ממש מצטערת שלא מצאתי בין כל אלה את החמש דקות להוריד ולקפל כביסה.

ואני מצטערת שיש לי חניכים ורשגדית על הראש. וגם ישיבות צוות, ופסטיבל, ומערך קיץ לכתוב ופעולות וימי עבודה למחנה קיץ. אה וגם לימודים. ומגן ובגרות בהסטוריה ולשון.

ומצטערת שיש לי גם חברים.

חברים מדהימים, באמת.

שהייתי עושה הכל בשבילם.

כולל להפסיד כל דבר מאלה שלמעלה.

אז אני באמת מצטערת שיש לי חיים.