מצטער על הדילוג מעל פרק 14,
קשיים טכניים. למזל כולנו מדובר היה בפרק איום ונורא בו לא קרה כלום. שירת
"רב חובל אבי שלי" לזכרו של נועם היתה משעשעת, אבל זה לא סוחב שעה
ועשרים.
הישרדות 15:
פרק 15 נפתח ישר באתגר החסינות.
זוארץ שואל את אלכס איך שבט ג'יבארו התמודד עם ההפסד הנוסף אתמול במשימת הפרס,
ואלכס עונה לו שמתוך העצב הרב שבט ג'יבארו כולו יצא בשירה אדירה שהרעידה את ההרים
וריגשה את פוסידון כל כך שהים עצמו בכה (החלק האחרון נרמז על ידי הטון שלו).
באתגר לכל שבט שתי סירות, ועל
חברי השבט לנסות להטביע את סירת היריב בדלי, משוט, או על פי ליה - בעזרת טוב הלב
הקולקטיבי של חברי השבט. יעל מטביעה את הסירה של עצמה בטעות, ופוצחת במסע יסוריים
ואשמה שיכול היה להיות סביר אם היתה מעוורת את נעמה עם הוו.
ג'יבארו מצליחים לצמצם את הפער,
אך בסופו של דבר מפסידים. שוב.
בחזרה באי של ג'יבארו יעל עוטה על
עצמה שק אפר וממשיכה להתנצל על החלק שלה בהפסד. משה מזהה שמישהו מתנהג בלוזריות
וטוען בתוקף שעליו היו שני הפסדים, שהוא בטוח יותר חלש ומסכן, ושאפילו אבא אלכס
ואמא נעמה חושבים ככה. מי היעל הזאת חושבת שהיא בכלל, מאשימה את עצמה בהפסד? משה
מפסיד אתגרים שהוא לא משתתף בהם בכלל!
באי של סבאנה חוגגים עם אורז ואגוזים, וזה הדבר הכי מעניין שקרה בסבאנה זה
שנות דור (או תשעה ימי הישרדות נטו).
בחזרה בג'יבארו משה מתראיין שזו
הולכת להיות מועצת השבט הכי קשה שהיתה עד עכשיו, ולמען השם - זו תמיד "מועצת
השבט הכי קשה עד עכשיו"! אני לא מצפה ממשה שיעלה על הדקויות בתבנית המתגבשת
פה כי משה עדיין סופר עם בדידים, אבל אי אפשר לחתוך מכל פרק את החלק בו מישהו אומר
ש"זו תהיה מועצת השבט הכי קשה עד עכשיו"? הבנו – קשה. גם לנו קשה.
אי המתים.
האתגר הפעם משלב את כל האנדרנדלין
הגועש של היפוך קונכיות יחד עם הססגוניות של הצבע האדום. נועם וויקה הופכים צדפים
כמוכי דיבוק, בעוד מולי נראה כאילו הוא מעדיף להניח תפילין תוך כפיפות בטן או
משהו.
בסוף נועם מנצח, מן הסתם. ויקה
מהוללת בהספד מרגש של גיא זוארץ כגיבורת עם ישראל, ומבטיחה לבקר את האי שלה בחגים
ומועדים. גם מולי נשלח הביתה, בחזרה לאדמת ארץ ישראל הקדושה – בה הוא יוכל להניח
תפילין בבית כנסת, בבית, בחדר הכושר, בסאונה – איפה שרק צריך. כי ככה אלוהים רוצה.
בחזרה בג'יבארו נעמה מנסה להציל
את יעל ממלתעותיו של דן ללא הואיל. יעל לא עוזרת למצב כשהיא מזכירה לכולם – שוב –
שהיא ורק היא אחראית לכישלון במשימה. איפה אפשר למצוא חרב סמוראים כשצריכים אותה,
אה?
אתגר החסינות האישית היה שאלון בו
צריכים כולם לקלוע לדעת הרוב, שהתחיל עם השאלה הראויה "בידי מי היית מפקיד את
חייך?". חברי ג'יבארו מאסו בעולם בני התמותה, ועל כן החליטו להפקיד את חייהם
בידי אלכס. ראוי לציון דן, שבאקט היסטרי לחלוטין הכריז שרוב חברי השבט היו
מפקידים את חייהם בידיו. לא הייתי מפקיד בידיו אוגר מחמד. אוגר מחמד שאני לא
מחבב אפילו. עד כדי כך.
על השאלה "מי הוא השקרן הטוב
ביותר?" ענו כולם דן. מרינה מתראיינת ש"על ראש הגנב בוער הכובע, כמו
שאומרים" והיא אומרת את זה בטון הבלתי נסבל הזה של בחורות לא מצחיקות שכאילו
עומדות להתפקע מצחוק מהדבר שהן עצמן אמרו. אני מקווה שהיא תיפול לבור, ותמצא שם את
מיה וסיוון, ושהן ישירו ביחד שירים של אבי ביטר עד שהיא תמות מרוב יגון. בוהמיינית
ארורה.
השאלות ממשיכות במגמת ההתדרדרות,
לרמת ה"מי יהיה הראשון לתקוע לך סכין בגב?", "מי הכי דן?"
וכיוצא בזה.
בסוף יעל מנצחת, והשמחה גדולה.
כאילו, השמחה שלי. היא מורידה את רמת העילגות בסדרה ויש לה קול נעים לאוזן. אין מקום
לסטנדרטים גבוהים פה, חבר'ה. הולכים עם מה שיש.
בחזרה בג'יבארו משה על הכוונת.
הוא מנסה לפצח קוקוס בעודו אומר "שימשיכו לחשוב שאני תמים והכל יהיה בסדר.
החלש שלא עושה כלום, ומשחק אותה תמים...". הוא מסרב לפצוח בצחוק מוהאהאהאהא,
אבל אני מעריך את הסנטימנט.
קאט לגאון המרושע בשיעור שחייה
לגיל הרך בהנחיית אלכס מץ – פדגוג ופילנתרופ. אלכס מתראיין שלו אישית חשוב לשמור
על החלשים, ולכן החליט לקחת את משה תחת חסותו. "זו פשוט מצווה לאפשר לילד הזה
לפרוח", אומר אלכס. אפשר להזכיר לכולם לרגע שהילד הזה בן 23? בגיל של נועם
בערך? לפרוח הוא כבר לא הולך. להיות ילד פר"ח? אולי. אבל אני די בטוח שאלה
שני דברים שונים לגמרי.
אלכס מתראיין שהוא "בטוח במאה אחוז שהוא לא ילך הביתה", ואז מראה לגיבור הסרט תמונה של אשתו ואומר שהוא מתגעגע אליה, ושנשארו
לו עוד שלושה ימים עד הפרישה מהכח, וכמו כן בואו נתפצל לחפש את הרוצח. Cue דן - מתביית על אלכס משל היה איילה
רזה מדי.
אי המתים – נועם מבקר את האי
כמוזנח, ואיפהשהו ויקה מתחילה לבכות. הוא מתהלך לו בתחתונים, אוכל מנגו, מסדר את
החול עם מסננת (?) ושר "דוב דוב דוב לי על הלב".
בחזרה בג'יבארו דן ומרינה מרכלים
על אלכס, בעוד אלכס מתראיין שדן ומרינה חיים בבועה בוהמית, ושהם אולי מצליחים
חומרית, אבל בסופו של דבר לא זוכרים אנשים כאלה. אהא, כי השירים הגדולים בהיסטוריה נכתבים על
האלכס מץ-ים של העולם. אני לא זוכר אותך ואני מסכם את רוב מה שאתה אומר כבר
שבועיים.
מועצת השבט –
משה מצייר את השבט כמשפחה חמימה
עם אבא אלכס, הילד הקטן משה וכיוב' דימויים שלא הולמים את הסיטואציה ואת גיל
המשתתפים (23!). גיא זוארץ שואל אותו איך הוא הצליח להישאר כל כך הרבה זמן, למרות
שהוא כזה לוזר ובבירור סובל מפיגור שכלי קל, ומשה עונה שלכל חברי השבט יש עבר,
הווה ועתיד. וואלה.
ואז... אלכס מתחיל לדבר. והו, יש
לו מה להגיד. במקום לנסות לסכם את הנאום פשוט אצטט לכם משפטי מפתח. אני יודע שאתם
לא צריכים אותי בשביל זה, אבל נו באמת – מה אני אמור להגיד על מפגן כל כך עלוב של
רחמים עצמיים? אתה באותו גיל של מושיק, רבאק, ואתה לא רואה אותו בוכה כי לא מחבקים
אותו אחרי אתגרים. בואו נראה:
"אף אחד לא שאל אותי אף פעם
אם קשה לי, אם אני רעב, אם אני כואב, אם אני בוכה",
"החיבוקים הראשונים רצו
לחבר'ה צעירים ויפים, ואני עומד בצד",
"אין את התמיכה הקטנה הזו,
מילה טובה. 'שמע, אתה תותח אתה משהו'",
"אפילו כשאבי נפטר אני לא
בכיתי, אבל כשנועם עזב אני באתי לשבט ולא יכולתי להסתיר את העצב שלי"
"בוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהוהו"
הוא מפציר כולם לפני
הכל לא לאבד צלם אנוש. "הכסף זה נחמד", הוא אומר, אבל צלם האנוש הוא
הפרס האמיתי בהישרדות 10! איך הם לא רואים את זה?
נעמה, מרינה ודן מתנצלים כולם
בשיטת ה"אני לא חושב שעשיתי משהו, אבל אם עשיתי משהו אז אני מצטער" החביבה
על תלמידי חטיבת ביניים הנאלצים לכתוב מכתבי התנצלות מאז שחר ההיסטוריה. משה מצידו אומר שהאהבה בינו לבין אלכס לא תלויה בדבר, ותשרוד כשלהבת נצחית שתאיר את
חייהם לעד. ואז הצביע נגדו.
בהחלטה שלא הפתיעה איש – אלכס
הודח.
לאחר שאיבדו סופית את צלם האנוש
שלהם, חזרו חברי ג'יבארו למחנה וזבחו את משה לאלים (בעיקרון אמורים להקריב בתולה,
אבל מספיק קרוב).
בפרק הבא: מיזוג!
נ.ב
נראה לי שאני אנסה לראות גם את הדוגמניות 3 לראות אם יש על מה לדבר. אולי יהיה מגניב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
