אפקט הקוקוס

מצטער שוב על העיכוב בפרסום. יש לי בעיות לאפטופ כאלה ואחרות שלא אמורות לעניין אתכם, אבל כן אמורות להסתדר בקרוב מאד, בתקווה.

אגב – אני מתכנן גם להעלות ריקאפ של הדוגמניות 3 בסוף, ואני נרגש עד עמקי נשמתי. אני מרגיש שיש לי קצת יותר זמן איתן, כי יש פרק פעם בשבוע ולא פעם ב36 שעות, אבל אלא אם כן משהו ישתבש - מתישהו לפני יום שישי אמור לעלות.

הישרדות 16:

בפרקים הקודמים: היו שבטים, הם לא הסתדרו, עכשיו הם אחד!

ג'יבארו וסבאנה שטים אל עבר הלא נודע, כשכל מתמודד לוקח בתורו קלישאה וחובט בה למוות. שום דבר שאנחנו לא רגילים אליו עד עכשיו, אבל הם התחילו ממש מוקדם היום.

אחרי הקרידיטים לוקחים השבטים הפסקה מהתובנות לדקה כדי להקשיב לגיא זוארץ, אבל אני בטוח שכל אחד ואחד מהם חושב משהו כמו "בריתות ישנות יעמדו במבחנים חדשים!" או "הראש של גיא זוארץ הוא משושה גאומטרי מושלם!".

גיא זוארץ מודיע להם שהשבטים ג'יבארו וסבאנה לא קיימים, ושעכשיו הם שבט חדש לגמרי עם שם ממש גרוע. כאילו, טאיינו? באמת? קבוצות המיקוד שלכם הגיבו טוב ל"טאיינו"? חברי שבט ג'יבארו שמחים על החדשות, מאחר והם מזרחים חמים שלא יודעים חשבון.

כולם מקבלים בנדנות כתומות ואז יוצאים לדרך ליום כיף, בו הם ירקדו, יהגגו, יתמנגלו, ולא יעשו שום דבר מעניין בפרנציפ. בדרך כולם מתראיינים על כמה שהם שולטים שהם הצליחו להגיע לכאן, ופוצחים בהגיגי לוגיקה כגון "וזה שהגעתי לפה, זה אומר שאני כאן!".

בריזורט עצמו גיא מסביר להם, ולנו, שהיום יהיה "בלי משימות, בלי אתגרים, ויש לי רק דבר אחד להגיד לכם – בתיאבון!". התוצאה הסופית אפילו יותר מרתקת לצפייה מכשזוארץ מתאר אותה! מסתבר – לדוגמה – שכולם רעבים ולכן שמחים לאכול אוכל! השולחן מכיל מאכלים כגון סטייקים, ירקות, תפוחי אדמה, גבינות ולחם, כך שמן הסתם השורדים שלנו לא יכולים לחכות ולהתנפל על האורז. כן, הם חיים על אורז כבר חודש, אבל באורז הזה יש גזרים קטנים! אני כבר עייף.

דן מסדר את השולחן, ואז נוזף באנשים שהתחילו לאכול בלעדיו, ובכך הפגינו חוסר נימוס משווע שלא הולם את המעמד המכובד והאירופאי-במהותו שלהם (פלאשבק ל: דן מורח על עצמו גבינות וקרקרים מול חברי סבאנה המורעבים). כשדן לא בטוח במקומו במשחק הוא הופך לתמי לנצוט ליבוביץ'.

אחרי האוכל כולם נשכבים במיטות לנוח קצת מהאכילה הרבה (איזה פרק, חבר'ה). מרינה מתיישבת ליד מושיק וממהרת לנסות לשכר אותו. היא מספרת לו על בני ג'יבארו, שחזרו מובסים ורפי-דיבור עם סיפורים על "מושיק הלוחם, שכוחו משתווה לזה של אריה ושריריו נוצצים באור החמה", וצוחקת מכל דבר שהוא אומר. מושיק מנסה לגרום למרינה להוציא את האשכים שלו מהפה שלה, ולו לרגע, אך ללא הועיל.

ועכשיו – ריקודים! שבט ג'יבארו פוצח בסשן סלסה, שמשמש לנעמה כראיה לכך ששבט ג'יבארו מלא במזרחים חמים שרוצים לעשות שמח, בעוד סבאנה מעדיפים לשבת ולהתנשא בשקט. היא לא יודעת שהקשר בין חברי סבאנה חזק כל כך שהם רוקדים בעזרת מבטים ותנודות קטנות של הכתף. ג'יבארו פוצחים בצהלולים, וזה כאילו מיה לא הודחה מעולם. הם גוררים את חברי סבאנה לריקוד רכבת ולמשחק לימבו, ואז נכנסים לבריכה ליד ומשפריצים זה על זה מים כאילו יום הכיף בבריכת גורדון מכיתה ט' לא נגמר מעולם. אני פורץ בבכי לבד בחדר כי אני מבין שאני אצטרך לסכם את זה.

אז הנה, אני אסכם – כיף להם. אוקיי? כיף. יש סיבה שאין תוכניות ריאלטי על "16 אנשים, שנלקחו לאתר נופש, ואז לא קרה להם שום דבר רע וכולם נהנו הרבה".

אי המתים!

אלכס נמצא על סירה המתקרבת לאי המתים ומתראיין ש"לפתע פתאום, חבר האמת היחידי שהיה לי בשבט מופיע מולי, שוחה כמו דולפין". זה כל כך עצוב וכל כך לא נכון בכל כך הרבה רמות, ויש משהו מכמיר לב באיך שאלכס רואה את נועם. זה מזכיר לי את איך שמייקל מ"המשרד" רואה את ג'ים, ואני סאקר של הדברים האלה. מצד שני – "כמו דולפין"? החלקלק והאצילי שביונקים? תשכב איתו וזהו.

אלכס מבין, ייתכן ולאט יותר מסיוון אפילו, את משמעות אי המתים ומעיר שמדובר ב"משמעות מצמררת". אהא. זה כי יש "מתים" בשם. נועם מתראיין שהאי התחבב עליו, ושאלכס בטח שלא ייקח אותו ממנו כי "זה לא מגיע לו". אויש. מי חשב שאני ארגיש רע בשביל אלכס והווירדו-קראש שלו על נועם? טוב, לא כיף לי. אפשר לחזור ללימבו? קולולולולו וכיוב'.

פיקניקים! שעמום רצח! לא מסכם את זה. העוגות יפות.

השורדים חוזרים לאי של סבאנה ומגלים, לחרדתם, שהם נבזזו לחלוטין. אין מיטה, אין סככה, ואין ברזנט. עידן אץ להציל את קוריצה, הקורבן האמיתי בכל הסיפור הזה, שנקשרה בברוטאליות לעץ. הוא מתיר את הקשר לרגלה ולוקח אותה מיד לסשן טיפול פסיכולוגי ניסיוני אל תוך הלילה בו הוא דוגר עליה כדי להזכיר לה מחשבות חמות על הרחם. אני הכי אוהב את עידן כשהוא עם התרנגולת.

שבט טאיינו פוצח בבניית המחנה מחדש, עם מושיק מנהל העבודה וחברי שבט ג'יבארו בתור הפועלים המרדנים. מצד אחד הוא באמת לא מקשיב להם, מצד שני היהלום שבכתר מחנה ג'יבארו היה הטאבון המעפאן שהם הכינו מעפר ורוק, אז אולי יש לו נקודה.

באי המתים אלכס ונועם עומדים זה מול זה באתגר שבוחן את היכולת שלהם במשחק "פינוקיו", ואת היכולת של הצופים לבהות בשני גברים מקפצים זה סביב זה במשך חמש דקות רצוף בלי להעביר ערוץ. לא משהו בשני הסעיפים. גיא מנסה לתבל את האקשן עם הערות כמו "הקרב הזה הוא אך ורק באמצעות הרגליים", אבל בחייכם, חבר'ה, תתחילו לערוך את האתגרים.

נועם מנצח, אלכס עוזב את חיינו לעד, והשפה העברית נושמת לרווחה.

טאיינו מעצבים דגל, ולחלוטין מוציאים את ההיפי הפנימי שלהם. "זה יכול להיות כמו שמש!", "כולנו ביחד במעגל אחד", "פרח שכל עלה זה שם בשבט" וכיוב' רעיונות שהגדוד הכי פתטי בשבט קהילה לא היה שם על דגל. כולם נורא נחמדים וקורקטיים בזמן העבודה על הדגל וכולם מסתכלים לעתיד. זה היה מלא השראה אם הדגל לא היה כל כך מכוער.

בפרק הבא בהישרדות: שעתיים. יעזור לי אלוהים. ואני הולך לראות את זה... עכשיו, בעצם. אוי.