היי כולם! מצטער על ההיעלמות.
בואו נמשיך!
בפרקים הקודמים בהישרדות: כולם הבינו שאם המצב ימשך, דן ינצח במשחק. לא
נראה שזה הפריע לאף אחד, אז עידן עף.
טאיינו – יום 41
קוריצה מהלכת לה שמנמנה ומאושרת
על חופי טאיינו, מה שמוביל את משה להעיר "תראה איך היא עושה לי פוזות, תראה איך
היא לא מתביישת, איך היא מגרה אותי", כאילו הוא מדבר על בת 15 וחצי שיכורה
במסיבה, ולא… אתם יודעים… בתרנגולת עם מקור וכרבולת והדבר המגעיל הזה מתחת לסנטר.
מצד שני היא עירומה והוא על האי כבר חודש וחצי. מי אני שאשפוט?
משה ויעל מציירים אחד את השני
ומדברים על איך שניהם יודעים שהם יעופו ברגע שהם ישארו חמישה. זה ממש מצויין שהם
החליטו להיזכר עכשיו, כשהם יכולים במקסימום לכפות תיקו. לפעמים אני מרגיש כאילו
אני מסתכל על אוגרים מנסים לשחק דמקה. כאילו, זה לא כזה מסובך, אבל הם פשוט לא
מצליחים לקלוט את העיקרון.
יעל מציירת
את משה, לו משה היה דוכס מתוחכם שלא נראה בכלל כמו משה
משה מצייר
כמו ילדה בת 12
אי המתים!
נועם קם בבוקר ומגלה שעיזתו
האהובה נעלמה. הוא מחפש אחריה ללא ליאות, אך לאט לאט שוקעת בו ההבנה שהוא יאלץ
להפסיק לעבוד על שלט ה"כאן גרים בכיף נועם ולילה" אותו החל לבנות מזרדים
וקליפות קוקס. במקומו, הוא מחליט, יבנה לעצמו את
"כיסא שליט האי". מסתבר ש"שליט האי" מתלבש כמו כמו ניצב בסרט
"הרפתקאותיו הארוטיות של הרקולס". בנוסף, יש לו עיטור עלי דקל משונה
על הראש שגורם לו להיראות כמו תינוקשמש. זה לא לוק טוב, זה מה שאני מנסה להגיד
פה. זה כאילו הוא מנסה לכפות על עצמו מאניה, כי הוא מרגיש שיש לו רק שתי אפשרויות.
"...
אבל עכשיו אני מרגיש בריא ומאוזן"
בחזרה בטאיינו, משה מקריא את דואר
האי. אני אוהב לשמוע את משה מקריא את דואר האי, כי הוא מנסה לשחק אותו או להתייחס
אליו כשיר אמיתי, ולא כגבב ההברות הרקוב ונטול המחשבה שהוא באמת (השיר, לא משה.
משה לא עשוי מהברות). התוצאה היא אדם המנסה להפיח חיים לתוך שורות כמו "מי
הים מלוחים/ היה אמיץ מולם". זה קסום.
באתגר עצמו על המתמודדים לעבור
מסלול מכשולים שלוש פעמים בלי ליפול למים. הראשון שעושה שלושה סיבובים זוכה בזכות
לבחור מי יאכל מה מתוך מנות טובות יותר ופחות. או-קיי... זה יותר צרות מפרס, כרגע,
לרובם, אבל שיהיה.
בסוף דן מנצח, ועם ישראל כולו
לוקח את הפסקת הפרסומות כדי לנסות ולהתגבר על התדהמה.
לאחר הפרסומות, אנחנו מגיעים
לארוחת הפרס. בגדול, המנות המוצעות הן: סטייק אנטריקוט, המבורגר, נקניקיה, כריך
גבינה צהובה, סלט ירקות או אורז ומים. דן צריך לבחור את המנה שלו, ואז את סדר
האנשים שיבחרו את המנה שלהם.
הוא בוחר לעצמו... אורז ומים. הו,
איזה דיפלומט. הוא חושב שברגע שהוא לקח את האורז, אף אחד לא יכול להתלונן יותר על
שום דבר. זאת מאחר והוא מעולם לא פגש את נעמה ומרינה – כלבות קטנוניות עד לרמת
הניואנסים. כאילו, איך לנצח באתגר הזה עזר לדן באיזו שהיא צורה? הוא הגדיל את
המטרה על הגב שלו, אם זה אפשרי בכלל, הוא צריך לרקוד מסביב לכולם כדי לא לפגוע באף
אחד, ואפילו אוכל הוא לא מקבל. מה הוא הרוויח כאן?
חבר השבט השני שדן בוחר הוא...
יעל? Que? דן רוצה "לעשות עם
יעל איזה שהוא מהלך" שיחזיר לו את השליטה בשבט. תזכרו את כל עניין ה"אין
לי שליטה בשבט" כשהוא ירד מהעמוד שלו עשרים דקות בעתיד.
דן בוחר שלישית את מרינה, ומתוך
הבחירות הרבות שנשארו לה מרינה מחליטה שהיא רוצה את הנקניקיה. אוקיי, זה פשוט
מצחיק. כשלעצמו. אתם לא צריכים אותי פה בשביל דברים כאלה, מה אני יכול להוסיף?
"זה מצחיק שמרינה רוצה להכניס לפה שלה דברים הדומים לאבר מין זכרי"? מרינה ממשיכה לבלוע את הנקניקיה בשלמותה תוך מבט חושני למצלמה.
נעמה בוחרת את ההמבורגר, שחר את
הסלט ומשה את הכריך עם הגבינה.
ילד נבון
אי המתים!
נועם מסתובב במים לבוש בתלבושת
שליט האי, ומנסה לדקור צב עם השרביט קוקוס שלו. הוא נראה שפוי יותר מאי פעם, כפי
שאתם יכולים לתאר לעצמכם, וכלל וכלל לא כמו חולה שסעת בחופשה טרופית.
ואז עידן מגיע! הידד! התגעגעתי,
אני חושב. אולי הוא יכתוב שיר. נועם מושיב את עידן בכיסא הגדול של שליט האי, מה
שגורם לעידן להיראות כמו ילד בן 8 שיושב בכיסא של אבא. הרגליים שלו לא מגיעות
לרצפה והכל. עידן נראה נרגש לגבי
ההזדמנות שלו לחזור למשחק. הוא בטח חושב שיש סיכוי לאתגר עם פאזל כלשהו.
תמימות של ילד, אני אומר לכם.
במשימת החסינות, המתמודדים צריכים
לאחוז בעמוד כמה שיותר זמן.
עשר דקות עוברות, ומשה מפעיל לוחמה פסיכולוגית על שאר
בני השבט בהתעקשותו לשיר על העמוד, שכן זמן שבו משה שר עובד לאט פי חמש עשרה מזמן
רגיל. גיא מתחיל עם הפיתויים, ומציע מיץ
תפוזים סחוט טרי לכל מי שירד מהמוט בחמש הדקות הבאות. הוא אומר להם "אוי,
החום הזה. כל כך מצנן", ואני לא יודע איך מישהו נתן לו לשחק אי פעם. ברצינות.
הוא מזוויע.
אוי
יעל מחליקה מהעמוד, ומקבלת את מיץ
התפוזים שלה. דן, נעמה ומרינה מסכימים לנסות פסיכוליגיה הפוכה על שחר כדי לשבור
אותה, אז הם מעמידים פנים שממש קשה להם ושהם עומדים לרדת. אני... לא חושב שככה זה
עובד. אני חושד שהם לא יודעים את משמעות הביטוי "פסיכולוגיה הפוכה".
ולא רק שזה רעיון מטומטם בצורה
מרהיבה, הם גם פוצחים פתאום שלושתם בבת אחת בשורות בסגנון "הו! רגלי הדואבות!
מה אעשה?", "שוקל אני לפרוש, אך חשש בליבי!" ו"עמוד המוות הוא
זה. עמוד המוות אזעק!" אחד לשני. זה הכל מאד גיא זוארץ מצידם, לחשוב שאם הם
יגידו דברים עם עליית-טון בסוף כל משפט הם ישמעו אמינים.
הפיתוי הבא שמציע זוארץ הוא גלידת
שוקולד. משה רוצה את הגלידה יותר משהוא רוצה שאמא תאהב אותו וגיא נהנה, יותר משהוא
נהנה בתוכנית הזאת אי פעם, לשים את הגלידה מתחת לאף של משה ולראות אותו בוכה מבפנים.
שניה אחרי שגיא זוארץ מכניס את הגלידה למקרר – משה נופל. מן הסתם.
דן לוקח את הזמן לנאום נאום
מטופש, כותרתו: "הדרכים הרבות בהן אני מוצלח ולהיאחז בעמוד זה מתחת לכבודי". כאילו,
להתפלש בבוץ ולהוציא בננות זה בסדר, אבל להחזיק עמוד זה איכשהו משפיל.
הוא חושב שזה היסטרי, המעבר מתואר
שני למנהל עסקים להיאחזות בעמוד. הו, האבסורד העמוק שבהכל. אני חושב שהדיסוננס
מגיע מובנה לכל האתגרים, ושזו תובנה די בנאלית. כן, הגורל הכלכלי שלך תלוי בכמה
טוב תחזיק עמוד. חוקי הריאליטי. תתמודד (בשקט).
וכשגיא זוארץ מציע מבחר שוקולדים
דן פשוט יורד מהעמוד ומוותר על החסינות. אני... לא מבין. זאת אומרת, לאף אחד במשחק
אין אינטרס להשאיר את דן עכשיו. הוא מפלצת חסינויות שיכולה לנצח את כולם בגמר, בלי
להזכיר אפילו את העובדה שאף אחד לא סומך עליו בגרוש.
תשמעו, אם דן אילף את ג'יבארו
לרמה שהם מבינים במאה אחוז שהוא חייב ללכת, אבל הם פשוט לא מסוגלים להדיח אותו –
אז ח"ח לדן. הוא כנראה עושה משהו נכון. באמת שלא הבנתי את המניעים של אף אחד לרגע אחד בפרק הזה.
הפרק נגמר בלי שאנחנו יודעים מי
ניצחה. יופי.
בפרק הבא: אולי נועם ודן יעופו! אבל כנראה שלא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
