אפקט הקוקוס

יום רביעי שוב, וליה בוכה שוב. לקחו לה את שתי הידיים, גיא וורה, ועכשיו איך היא תבשל לבעלה מיקו כשזה חוזר מיום קשה של להיות סטריאוטיפ?

ליה מתראיינת שגיא היה משוכנע שישאר, כי הוא היה מאד מאד בטוח בברית הבנים שלו, שהיתה במיעוט. טיפש יותר מברווזן חרסינה.

דן משכתב את ההיסטוריה ומתראיין שהוא החליט להעיף את גיא כי גיא מאיים באתגרים. ואז יש רגע מצויין בו הוא אומר "אני ממשיך עם התכנית שלי. אני מעיף את כל הבנים. בום בום בום בום...". הוא לוקח שניה לחשוב ומוסיף "העפתי את כולם"... ואז, פתאום, הוא מבין.

נעמה, מרינה ודן מסיתים את משה נגד סבאנה, כשהם טוענים שחברי סבאנה הם הסיבה שלא עושים את ה"עיסה כביסה" בה משה כה חושק ("עיסה כביסה" זה משהו שנועם עושה לעז). משה בוחר בהזדמנות זאת לנסות להתנפל על קוריצה, שרצה מהר ככל שהיא יכולה הרחק מהתימני הרעב.

דואר האי:

"גלי הים מזיזים את הרפסודה/

בתנועה שניים רוצים להישאר עליה/

טמון בה חבל הצלה לגעגוע/

ולא רק בדמיון"

אוקיי, מי כותב את הדברים האלה וכמה מהר אפשר לכרות לו את הזרועות? הם ממשיכים להתדרדר ולהתדרדר ואני לא יודע עוד כמה נשאר להם לרדת.

באתגר הפרס השורדים ישחקו על קלטות מהבית ועל שיחת טלפון הביתה.

האתגר מתנהל כרגיל, עם ראיונות משולבים באמצע שמתריעים על כל התפתחות משמעותית רגע לפני שהיא מתרחשת ("ואז ידעתי, שאני חייבת להפיל את שחר למים" – קאט לשחר נופלת למים), ובסופו דן מוותר לנעמה ונותן לה לנצח. בתגובה, נעמה מוותרת על הטלפון ונותנת לכולם לראות את הקלטות. כאילו היתה לה ברירה. מה המפיקים היו עושים? מראים ארבעים דקות שלה מדברת עם אבא שלה?

הטלויזיה נארגה לרגל האירוע מקליפות במבוק, על ידי אבוריג'ינים עתיקים

אחרי הפסקת הפרסומות (הגיהינום הוא חדר גדול ומרובע עם כיסא באמצע, ועל כל הקירות מוקרנת הפרסומת של ביסלי עם ה"DVD נייד של אייר בכל שעה" בפול ווליום. 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, לנצח נצחים) השורדים מתאספים בלובי של בית מלון כדי לשבת ולראות את הקלטות. לראות את הקלטות הארוכות. מההתחלה ועד הסוף. כולל מחוות מוסיקליות. אלוהים יעזור לי.

דן הוא הראשון, והמשפחה שלו נראית בדיוק כמו שהייתם מצפים. אמא שלו נראית נבוכה, ואבא שלו אומר לו "חסר לך שלא תנצח", בדרך ההיא בה ברור שהוא צוחק, אבל גם ברור שהוא לא צוחק. זה מאד "אתה נושא את שם מנו ספנות על כתפיך, בן!". הם בטח לוחצים ידיים הרבה.

הבא בתור הוא עידן קפון, חוזה מדינת היהודים. הוריו מספרים לנו על ילדותו הקשה, על הקשיים הכלכליים, ועל כמה שהם מתגעגעים אליו ואל הדרך בה נתלה מהאהיל בעזרת זנבו ברגעי שעמום. עידן, כמובן, נשבר לחצי ואומר דברים שבגדול לא צריך להגיד בטלויזיה, כמו "כשאני רואה את אמא שלי אני נמס". אני סולח, כי חייבים לסלוח לבן אדם שמשלם את המשכנתה מגיל 20 ואוכל פחית טונה במים כארוחת יום שישי וכאלה.

הוא בוכה שכל יום הוא מחכה לאמא שלו שתחזור מהעבודה רק כדי להכין לה תה. אמא שלי מסתכלת עליו כאילו הוא ישוע התינוק, ואז מסתכלת עלי כאילו אני חסר תועלת לחלוטין. יופי עידן, תגרום לכולנו להיראות רע, למה לא. אם אכן יש מרכיב של אסמסים בתוכנית, לעידן היה יום טוב מאד היום.

למרינה יש משפחה סימפטית, בית נחמד וגביעי טניס רבים. וזהו.

כשאנחנו מגיעים לליה אנחנו לומדים שהבת שלה מאד התבגרה, ואף התחילה לשים איפור. ליה לא מרוצה מההתפתחות, אבל היא לא מתפלאת, כי מסתבר שהילדה גרה עם לחמניה. בהתחלה הייתי מאד מאד מבולבל (אפילו נעמה לא השאירה את הילד שלה לבד בבית עם מַאֲפֶה), עד שליה הסבירה שהלחמניה היא מיקו, האבא, כי אפשר למרוח אותו. אהההה. ברור, הבנתי את זה ישר... ילדה גרה בבית עם לחמניה... מגוחך... בכלל לא רעיון מצויין לסיטקום. אפרופו מיקו - הוא נראה כאילו המועדון בית"ר ירושליים עטה צלם אנוש, אבל במובן די חיובי.

פתאום אני גם מבין מאיפה מגיעים כל ברבורי ה"ככה מתנהג גבר" של ליה – היא התרגלה למיקו חבית הטוסטסטרון, ופתאום הנוכחות הגברית המרכזית בסביבתה היא של עידן ודן, שליטי יער הקטקטים. פלא שנוצר דיסוננס?

זה קצת מוזר להתרגז מהאיפור כשהילדה לובשת מכנסונים שיועדו במקור לבובות בראץ.

בתורה של יעל המברכים הם האחים שלה, "אשד", "רוח ירח" ו"משק כנף". הם אומרים לה שהם מאד אוהבים אותה, וכדי להוכיח את זה הם מסכנים את שלמותם הנפשית והפיסית של ילדיהם כדי שאלה ישירו לה שיר קצר. הם חמודים לאללה, אני פשוט מקווה שהם חיים בקהילת אמיש.

הבאה בתור היא שחר, והיא מאד מתרגשת כשהיא רואה את האשרם שלה. אני חושב שמאוחר מדי לנסות לעשות משחר דמות.

ואז מגיע סוף סוף תורה של נעמה. התינוק שלה חמוד, בעלה עושה רושם של בחור טוב שאוהב אותה, ונראה שהיא מבינה את הבעייתיות של לברוח לקאריביים כשיש לך תינוק בן שבעה חודשים בבית. אני לא מתכנן להפסיק עם בדיחות ה"נעמה מכרה את התינוק שלה לבדואים תמורת חרוזים באשרם של שחר", אבל אני רוצה שבפרוטוקול ירשם שאני ממש מחבב אותה לאחרונה ושאני חושב שהיא היחידה פה שמשחקת משחק נכון וחכם.

ואז... ובכן... ואז מגיע תורו של משה. משפחתו של משה החליטה לסרב להצטלם, ולעם ישראל כולו נותר לתהות "מה הילד כבר עשה לכם יא חתיכת נבלות".

גיא זוארץ, חתיכת חרא לא קטנה בפני עצמו, שואל את גוש העצבים החשוף שמולו "למה אתה חושב שלא שלחו לך?", "אתה חושב שלא סלחו לך?", "אתה פגוע?" וכיוב' שאלות שמתייחסות למשה כמו סמרטוט של רגשות אותו צריך לסחוט בכח לתוך דלי הריאלטי איתו שוטף עם ישראל את רצפת המציצנות שלו (זו היתה מטאפורה רמה 5. התאמנתי במשך שבע שנים אצל מאסטר בהרי טיבט כדי להיות מסוגל לכתוב מטאפורות מורכבות כל כך בלי שינשרו לי האצבעות. אני חושב שזה היה שווה כל רגע).

דר. זוארץ

הדבר הכי נורא שמשה אומר בכל הסצינה הזאת הוא "לא משנה, יש לי משפחה פה", וזה כל כך עצוב כי הדבר העיקרי שמשה עשה בכמה שבועות האחרונים על האי זה להשניא את עצמו על כולם בכח. זה כאילו הוא מתעקש לחיות מחדש את אותו תסריט "בגידת הבן באב", רק עם שחקנים שונים כל פעם. מחזוריות זה מדכא.

אי המתים!

נועם עושה רושם שהוא מתחיל להתחרפן לבד על האי. היתושים עוקצים אותו, האוכל גורם לו להקיא והעז בוכה כל הלילה "כמו ילדה". אני מדמיין את נועם נושא את העז בידיו, מתהלך איתה בעודו שר לה שירים ומנסה להניק אותה. אני חושב שנדע שהוא במצב ממש רע כשהוא יכין לה טיטול מעלי דקל.

גיא מגיע לאי ונראה שהוא כבר מתחיל לזמום על הדברים שיעשה עם הנדנדה והעז ברגע שנועם יעזוב, כי גיא הוא כנראה היחיד שלא הבין שנועם לא הולך לעזוב אף פעם. גיא אומר שהוא ילחם עם נועם עד טיפת הדם האחרונה, ואני יכול רק לקוות שהאתגר הוא "מי יכול להקיז הכי הרבה דם".

אתגר החסינות הפעם היה משול לעינוי מים סיני. אחד אחד, השורדים ניסו לזרוק קוקוס כדי לפגוע בצבע שלהם, ואחד אחד הם פספסו. שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב. וכל פעם הציגו מחדש את השורד ואת הצבעים והראו אותו מרים את הקוקוס, ומכוון, ומחטיא, ואז את זוארץ מסכם את הנקודות, במשך סיבוב אחר סיבוב אחר מאד'ר פאקינג סיבוב. זאת כנראה היתה העריכה הכי רעה שראיתי בסדרת פריים טיים מעודי. כי זה פשוט היה מתיש. מי חשב שאני אתגעגע לאתגר הבוץ בננות? את הזריקה האחרונה זכינו לראות משבע זוויות שונות, סתם כדי להכאיב לנו עוד קצת, ובסוף מרינה ניצחה, ככה שזה היה גם אנטי-קליימטי. געח.

בפרק הבא: יהיה פחות מדכא, כנראה.

טאיינו – יום 33

רוחות סערה נושבות במחנה, ודן בוחר לשבת במערה לבד, ולהיראות כמו ילד בן 10 שמתחבא באמבטיה כי אבא חזר הביתה שיכור שוב. הוא מתראיין שהוא מקווה שהבנות לא ידיחו אותו, כי "לבגוד וסכינים בגב זה ממש שיא השפלות". אני ממש מקווה שהוא מחקה את מושיק שוב, כי אם הוא מתחיל להשתמש במילה "ראוי" אני הולך לעשות משהו קיצוני. אני לא יודע מה עדיין, אבל אני אמצא משהו. אני אשאיר לו הודעה נבזית על הקיר בפייסבוק. זה יראה לו.

"רק על הקווים... רק על הקווים..."

אחרי הקרדיטים ליה מספרת לבנות השבט על חלום מוזר בו היא מצאה תינוק בשיחים ורצתה לאמץ אותו, אבל לא נתנו לה. לנעמה היה חלום דומה, רק שבשלה התינוק איים להדיח אותה אז היא זרקה אותו לים.

דן, ששם לב לבונדינג, הולך לדבר גיא – חברו האחד והיחידי בעולם כולו. הם מבטיחים אחד לשני אף פעם לעולם לא להצביע אחד לשני, לא משנה מה, ככה שאני מניח שכולנו כבר יודעים איך הסיפור הזה יגמר (רמז: גיא הולך לזרוק את שרשרת הBFF’s שלו לפח).

לפני שהמתמודדים מגיעים לזירת האתגר אנחנו זוכים לראות מספר שוטים דרמטיים (המלווים במוסיקה דרמטית!) של... בננות תקועות בתוך בוץ. הידד, אתגר הבוץ-בננות המסורתי של הישרדות! אתגר המשלב זריזות, תבונה, בוץ ובננות. חיכיתי וחיכיתי, וסוף סוף הוא כאן!

אתגר הכח הכפול הפעם מעניק כח "משמעותי וחשוב" לזה שזוכה בו: זכות הצבעה כפולה במועצת השבט. מצויין. הכח הכפול השני הורס לחלוטין את המשחק, אני שמח שחזרנו לאתגר הטוב והמוכר שמטרתו היחידה היא לוודא שמישהו יצביע לשחר. כתוצאה, אם תשימו לב, המתמודדים נאלצו ממש לנסות לשחק בהישרדות היום. הגיע הזמן.

זוארץ מסביר שעליהם לרוץ ולאסוף עשר בננות, אחת בכל פעם, וששני הראשונים שיאספו עשר בננות יעברו לשלב השני – בו הם "יתחרו באכילת בננות". המחשבה הראשונה שלי היתה שעידן ומרינה יקחו את האתגר הזה בהליכה, גם אם עקב סיבות מאד מאד שונות.

"אל הבננות, צולדרך!" צועק גיא זוארץ, ואני רק מקווה שהוא מודע לזה שזה הדבר הכי טוב שהוא יגיד כל החיים שלו. גיא ועידן הם הראשונים שמרימים את היד כדי לסמן שהם סיימו, אבל מסתבר שגיא לא יודע לספור (טיפש יותר מדחליל עם זיפים וכל זה) ככה שהוא נפסל, ודן עולה יחד עם קפון לשלב הבא.

אני לא מצליח לחשוב על דבר אחד יותר מגוחך מזה.

השיא המסעיר של האתגר מגיע כשדן ועידן מקלפים ואוכלים את הבננות. ורק כדי לנסות להמחיש את האבסורד – כ-26% מבתי האב בישראל ישבו וצפו בשני גמדים אוכלים בננות במשך יותר משלוש דקות. שלוש דקות לא נשמעות כמו הרבה, אבל זה המון זמן כשמדובר בטלויזיה וזה נצח כשמדובר בצפייה באנשים אוכלים בננות.

בסופו של דבר האינסטינקט הקופיפי של עידן כשל מול הרצון העז של דן לזכות בכח להצביע לשחר, ודן זכה באתגר הכח הכפול. אושר גדול.

בחזרה במחנה, שבט טאיינו מדבר אסטרטגיה. דן כורת ברית עם קפון וגיא, ליה שומעת עליה מגיא (טיפש כמו זיגוג חמאה), מרינה שוקלת להדיח את דן, ושחר יושבת בצד, מזמזמת לעצמה, וממשיכה לעבור עוד הדחה ועוד הדחה.

אי המתים!

נועם וורה צריכים לעבור מסביב לקורת עץ עם חבל ולהניף דגל וכל מיני דברים כאלה. ורה מתחילה חזק, אבל מאבדת מומנטום ומחליטה לתלות את עצמה עם החבל. אם היא לא ראויה להישאר על אי המתים היא לא ראויה לחיות! ראויה ראויה ראוי ראויה ראויה ראוי!

נועם מנצח באתגר וזוכה בערכת הישרדות ו... בעז חולבת. כן כן, עז. אני חושב שזה הזמן למחיאות כפיים איטיות ומלאות פאתוס להפקה. נועם מכריז שעכשיו עליו לזכות במשחק בשביל העז, ואני רואה שהדמנציה הכתה שורשים במהירות שיא. אני אישית מחכה לשיחות נפש רבות של נועם עם העז בהן יחשוף נועם בבכי את הרבדים העמוקים ביותר של נשמתו, כגון הפחד שלו מהתקרחות והאהבה שלו לפוגים.

טאיינו – יום 34.

משה דוקר את דן עם מקל כדי לראות כמה זמן ייקח לו להתפרץ, ואז הולך לדבר עם קפון על ערכיות ומוסר. שניהם דברים שבגדול עדיף לא לעשות. קפון ממשיך במגמת ההתדרדרות רבת הפרקים שלו כשהוא אומר למשה ש"המשחק האמיתי הוא החיים שלך". אוי, שתוק, עידן.

זה כאילו הוא ציפה שמשה יגיד "וואי, בן אדם. לא חשבתי על זה ככה, בן אדם. שיואו... רדיקאלי", ואז ילך להטביע את עצמו מרוב אשמה.

כשאנחנו חוזרים לאי המתים אנחנו שומעים את נועם אומר לעז "אל תעמידי פנים שאת לא אוהבת את זה, כי אני יודע שאת מתה על זה". כן, היא עז קטנה ומלוכלכת. היא רוצה אותך. תראה לה של מי האי הזה. הוא מנסה להשקות אותה בכח, ואז מתייאש ולוקח אותה לסיבוב. עם רצועה. זה כל כך מגוחך וכל כך כל כך חמוד.

הם יושבים על החוף והוא אומר לה "“Come here, gorgeous. Sit next to me", לפני שהוא מתלונן שהיא לא שמה עליו. נועם, אתה על אי בודד, לא במייקס פלייס. וחשוב עוד יותר - זו עז, לא בחורה מ"תגלית". עז. נסה לזכור את זה, כי אני אישית מתחיל לחשוש שהצפייה בקורותיהם של נועם והעז עלולה להפוך לרווייה באי הנוחות המיוחדת, שיכולה לנבוע רק ממערכת יחסים קרובה מדי בין גבר בתחתונים לעז.

בחזרה בטאיינו, דן ממשיך לקדוח לבנות על זה שצריך להעיף את ליה, והבנות מציעות לו עיסקה חדשה – במקום ליה מדיחים את גיא. זה מהלך מצויין של הבנות, כנראה הטוב ביותר שהן יכלו לעשות. ידעתי שאני אוהב את יעל מסיבה מסויימת!

"גיא ודן חברים לתמיד 2008"

זוארץ שואל את ליה על הימים האחרונים בלי ורה, וליה עונה שהיא מתגעגעת ללישון כפיות עם ורה, למבט של ורה, לחיוך של ורה, לדרך בה עצמות הלחיים של ורה היו דוקרות אותה בעין... להכל היא מתגעגעת. היא נותנת קרדיט ליעל, נעמה ומרינה על הדרך בה הן ניחמו אותה, והן פשוט נמסות מולה. ליה יודעת מה היא עושה, חבר'ה. היא ממש ממש יודעת.

משה, מצד שני, צועק שוב שהוא הולך לבגוד בכולם ולירוק לכולם לתוך הפה ואין שום דבר שהם יכולים לעשות נגד זה האהאהאהאהאהאהא. אין לי בעיה עם הרעיון של "אני אעשה כל מה שאני צריך כדי לנצח", אבל אין שום סיבה לדבר על זה במועצת השבט, ובינתיים הדבר היחיד שמשה עשה זה החליט על ידי מי להיגרר, ככה שנאומי ה"ואני אזרוק בוץ בעיניים ש'ל אמא ש'לי אם זה אומר ש'אני יהיה הש'ורד האחרון" נראים לי קצת מוגזמים.

המושבעים שואלים את יעל אם היא חולקת עם משה תכונות אופי, כי הם בהמות דוחות. הם לא שואלים אותה אם היא חולקת תכונות אופי עם דן, כי דן הוא דן הוא חזק, וזה פחות כיף לבעוט בו. מושיק אלוף המוסר גם כן.

"הביטו! הביטו וראו את כוחו העצום של אתגר הכח הכפול!"

ובסוף עף גיא. רוצים לנחש למה הוא חושב שהוא עף? ובכן, כי הוא היווה איום, כמובן! איזו עוד סיבה יכולה להיות? הוא גם משאיר אותנו עם הפנינה הבאה: "איש חכם פעם אמר שעדיף להיות חכם מלהיות צודק, אז אה.. החכמים נשארו שם. ויכול להיות שאני הטיפש יצאתי. למרות שאני לא מרגיש ככה, זו רק אמרה".

מטומטם יותר ממאפה חרובים, אמרתי או לא אמרתי?