שתי נשיקות במצח.

בכל שיחה,

בכל נשימה,

בכל כוס קפה,

בכל סנדוויץ' מחורבן,

אני משווה אלייך.

אני משווה אלייך ברכות,

ובשנאה שתמיד טענת שאין בך,

אני משווה אלייך בשירה

ובשפה היפה,

ובמילים הטובות שלא הפסקת לחלק.

אני משווה בסיפור

ובשיר

אני משווה בהרגשה שלי.

אני מנסה לראות אם אני מרשה לעצמי לקעקע עליי עוד דמות

אם אני מרשה לעצמי לקעקע על שלך.

אפילו לא הוספתי כוכבים קטנים ליד כמו שרציתי,

כי פחדתי לפגום בך.

לפגום בייחוד שלך.

ומה כבר היה בינינו?

כבוד,

הערכה,

הערצה [רק מצידי, אבל את ידעת את זה. את תמיד ידעת איזו השפעה יש לך על אנשים]

זלזול

כעס [מצד שתינו]

ואני...

אני לא אוהבת אותך יותר.

אני יכולה לפתוח חלון ולצעוק שאני לא,

אבל את כמו משקולת נייר על הלב שלי,

שלא מרפה

ולוחצת

ולוחצת

ולוחצת

ולוחצת.

וכשראיתי אותך...

אני עדיין לא יודעת אם זיהית אותי,

אני עדיין לא יודעת אם הפנית את המבט שלך בכוונה,

כנראה שלעולם לא אדע.

....

ואיך זה שחלקנו כל כך מעט,

ועדיין השפעת כל כך הרבה?

ואני אוהבת אותו כל כך,

אני אוהבת אותו עד כדי כך,

שהוא הראשון שלא נפל ממך.

הוא  גורם לי לחשוב שאני יפה בדיוק כמו שאת גרמת לי להרגיש.

הוא גורם לי לחשוב שאני חכמה, אפילו שבשיחות איתך הרגשתי מטומטמת גמורה,

הוא גורם לי לחשוב שאני מאוהבת,

בדיוק כמו שהרגשתי כלפייך,

רק שאיתך לא העזתי,

ואיתו,

השמיים הם הגבול.