שתי נשיקות במצח.

לו רק הייתי קצת יותר בטוחה במהשיש לי בידיים. אולי אז גם הייתי מרשה לעצמי לנשום בשקט.

-

[היום = בפינת ה"דברים שאף אחד לא רוצה לדעת על י'": כשהייתי בכיתה ה' היו כשלושה-אררבעה ילדים בכיתה שלא הסכימו לשבת לידי כי אני נושמת מוזר. זה היה כשרק התחילו לי הבעיות בריאות ולא רציתי לספר לאמא.]

-

אין לי יותר מדי מה לעשות בימים האחרונים, נ' טסה לאמסטרדם לפני הגיוס, ע' וט' עברו לגור ביחד לפני הגיוס ועם כל כמה שאני מבקרת אצלהן הרבה, זה בכל זאת בעיר אחרת, אז אני מגבילה את עצמי. א', א' וק' התגייסו ואני בעיקר מתעלקת על החבר כל זמן שאין לי עבודה או כשאחי לא משעשע אותי.

אני יודעת שעוד, מה, שלושה עשר ימים גם אני עוזבת ובמשך שנה שלמה, אם יהיה לי יום אחד שבו אומר "אין לי יותר מדי מה לעשות" אשיר הללויה וארקוד כאילו היטלר מת מההתחלה.

אבל דווקא בגלל הידיעה הזו אני מחכה שהימים ייגמרו לי כבר, שיום ועוד יום ועוד יום ועוד יום יתווספו ובסופו של דבר יהיה הערב האחרון לפני הנסיעה לרביד ואני אשב שלוש שעות לפני הנסיעה ועדיין אסדר את התיק ואז אצ מהבית ואחזור אחרי שתי דקות כי אשכח איזה משהו שנראה לי טריוויאלי ובסופו של דבר לא אשתמש בו בכלל.אני מתרגשת כל כך!!

עוד דבר הוא שהחבר לא הכי רוצה לנהל שיחות על זה. נתחיל בזה שהחבר לא משהו בשיחות ובחיי שאני אוהבת אותו ואנחנו ביחד כבר יותר מעשרה חודשים והכל ואני לא יודעת מה הייתי עושה השנה בלעדיו וכו' וכו' אבל הוא באמת לא משהו בשיחות.

הוא מסוגל לנהל איזו שיחה רצינית אחת בחודש וגם זו תתחלק ל31 ימים, כך שיצא לו לומר מילה מועילה אחת ליומיים בערך.

אבל חוץ מזה, הוא גם פוץש מתאמץ להראות איך הוא מרגיש ולא יודע איך, אז בכל פעם שאני מעלה את ענושא, מנסה לומר לו שאני עוברת לחולון ו"איך אתה מרגיש עם זה?" ו"יחסינו לאן?" ו"יהיה בסדר." הוא עונה לי ב"כשיגיע נדבר" "אל תדאגי" ואז הוא ממטיר עליי נשיקות ומחבק.

אבל בתכלס, כל מה שאני רוצה מההתחלה זה שהוא יגיד לי שיהיה בסדר וישראל בכל זאת קטנה מספיק בשביל לנהל קשר מאיזור חדרה לחולון.

-

-

אני הולכת לישון.

יום נהדר.