בכל הדרכים,מעולם לא אבדה לי דרכנו.

בדיוק שנה שעברה,אני זוכרת את אותו היום,
 את אותו התאריך, שעידכני בבלוג הקודם שלי,
על ההזכרה של בן דוד שלי .

כל שנה, אני רואה אצת אותם האנשים , אבל השנה , התווספו כמה.
השנה הזאת, ראיתי את את אחותו הקטנה שם,
כבר אחרי הכל, אחרי המעות שיורדות פה ושם, היא התיישבה עליי,
ואני לא יכלתי לעצור את עצמי למבכות.
הם כ"כ דומים. ולחשוב שהיא אפילו לא הכירה אותו.
רוי, יקר שלי, עברו כבר 7 שנים, ואני עדיין זוכרת אותך,
כל תו בפנים שלך. כל צחוק וכל בכי.
אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה , שעברו 7 שנים! .
אני מתגעגעת אלייך ילד שלי.
מתגעגעת, ואוהבת המון.
תשמור עליינו למעלה .

אתמול, בטכס יום השואה , הצמרמורות לא הפסיקו להציף אותי.

ואפילו הדמעות, הדיבורים האלה, הסיפורים. שום דבר באמת לא יגרום להבין מה קרה שם.

חוץ מאלה, שבאמת עברו את זה על בשרם, אלא שהיו שם.

כמו סבא שלי, שעד שלשום לא דיבר איתי על שום דבר שקרה שם.

אז שלשום הוא באמת פתח את השנוא הזה,שאלתי שאלות, ועוד אלף שאלות עברו לי בראש, אך חששתי.

ובטכס, כשעליתי לבמה, כשהחזקתי את הדף ביד אחת ואת המירופון ביד השנייה,

 לא יכלתי להסתכל על האנשם שצפו בי, או במשהו אחד, פשוט קראתי, לאט לאט, כמו שביקשו ממני.

קראתי, עד סוף הדף, וידעתי, שזה נגמר עכשיו. עברתי את זה, ויחד עם זאת, כל ההתרגשות עברה גם היא.

היה מרגש,עצוב. וסוג של אושר, שזה נגמר. שזה מאחורינו , עברנו את השואה .

 יהיה זכרם ברוך, כל ששת המיליון אשר נספו בשואה.

איך אפשר לתאר רגש שממלא כל חלק בגוף ותופס כל חלק בחיים שלי?

הוא לא יוצא לי מהראש.