הסתכלתי עליו כמה זמן לבדוק אם הוא באמת שמע.
"א... אני... אה... כ.. כמה.. כמה זמן אתה.. אתה פה?" שאלתי.
"מה? למה את שואלת? עכשיו באתי. יאללה יוצאים?" חייך והתקדם אל הדלת.
מתוכי יצאה אנחה עמוקה, התקרבתי לנסטיה ולחשתי לה: "את חושבת שהוא שמע?"
היא חשבה כמה שניות ואז ענתה, "לא, לא ניראה לי. תהיי רגועה, אני בטוחה שהוא היה מגיב איכשהו."
נרגעתי עוד יותר. איך הילדה הזאת תמיד יודעת איך להרגיע אותי? (:
בדרך החוצה מביתו של איתי הסתכלתי עליו, 'וואו', חשבתי, 'הוא פשוט מדהים!'.
הוא לבש ג'ינס רחב בהיר וגופיית סבא לבנה, עם נעלי נייק לבנות, וכובע לבן עם כיתוב שחור.
היה לו גוף מהמם! כמו שכולן אומרות – החתיך של ת"א. (:
הסתכלתי על נסטיה ויכולתי להבין מתקיעת המבט שלה באיתי שגם היא חושבת כמוני.
אבל מה זה משנה בכלל? הוא סתם עוד איזה חתיך סנוב שכל מה שאכפת לו זה איך שהוא נראה וכמה בנות הוא זיין בשבוע האחרון. מה אני בכלל טורחת לחשוב עליו?
כשיצאנו איתי כל הזמן הסתכל עליי, כאילו בודק שאני לא בורחת לו או משהו.
"טוב מה נהיה?" התעצבנתי.
"מה?" שאל איתי.
"מה אני נראית לך כמו פוסטר?"
"ואם כן?"
"נסטיה פוסטר יותר יפה, תסתכל עלייה" אמרתי באדישות.
"צודקת, רעיון טוב" עקץ.
"יופי."
"טופי." אמר ומאז לא דיברנו.
וכן, איתי עדיין לא הפסיק להסתכל.
כמעט לפני שהגענו שמתי לב שהוא בכלל לא מזיז את העין אפילו לבדוק שהוא לא עומד להיתקע באיזה עמוד או משהו כזה. אז כבר ממש התעצבנתי, אני לא סובלת שכל הצומת לב מופנת אליי.
פתאום הוא נעצר לשנייה והיה נראה כאילו עוד שניה נופל.
הסתכלתי למטה וראיתי שהוא נתבע באבן, התחלתי לצחקק בשקט.
"תזהר לא ליפול" צחקתי.
"חה חה, תמשיכי לצחוק." אמר בעצבים.
"טוב מהההה! אתם עומדים להמשיך ככה כל הדרך או מה?!" התעצבנה נסטיה, היא שונאת שאני ככה אדישה וסגורה לבנים, מאז ה.... לא משנה.
"ברוך השם! הגענו. נימאס לי משניכם כבר" אמרה ורצה לכיוון שבו ישבו ספיר, גיא וליאור.
רגע רגע רגע, הסבר קטן על הדמויות ונחזור לסיפור:
אז ככה, כמו שתיארתי כבר ואפשר לשים לב – אני ונסטיה חברות טובות מאוד.
אבל בנינו יש גם את ספיר, שגם היא חברה נורא טובה שלנו, אנחנו מן שלישיה כזו.
ספיר בת 15 וחצי והיא נראית טוב; יש לה שיער מטולטל – גלי בצבע חום ועיניים חומות דבש.
היא בסביבות המטר 62, והיא די רזה.
גיא הוא אחד הידידים שלנו, הוא בן 17 והוא כיתה מעלינו, כיתה י"א.
יש לו שיער חום ועיניים חומות, וגוף יפה.
ליאור גם הוא אחד הידידים, הוא כמו גיא – בן 17 ובכיתה י"א.
לליאור יש שיער שטני ועיניים ירוקות, אבל הוא לא משהו מיוחד.
"מאמייייי, מה קורה?" ספיר קפצה על נסטיה בנשיקות וחיבוקים.
"וואלה מצוין, מה איתך?" חייכה נסטיה.
"מעולה, מי זה שם שליד עדן?" חייכה חיוך ממזרי.
"אה נכון! את לא תאמיני את מי הבאנו פה. נכון הילד הזה שאמרו שהוא ממש ממש חתיך? נו המשפט הזה "הילד הכי חתיך בת"א"... משהו כזה?" אמרה נסטיה עם חיוך מאוזן לאוזן.
"נו..."
"אז זה הוא!"
"לה, איך הבאתם אותו לפה?!"
"נו בשביל מה יש לנו את עדנוש?"
"מההה?! עדן?! איך עדן קשורה אליו?"
"לא היא לא קשורה אליו, סתם אני והיא התערבנו על איזה חולצה בחנות של פוקס, אני אמרתי שהיא עולה 100 שקל והיא אמרה שהיא עולה 70 שקל, אז התערבנו ואני ניצחתי."
"נו ומה זה קשור אליו?"
"נו התערבנו שאם אני מנצחת היא קונה לי את החולצה והולכת ואומרת לילד הזה שהוא הילד הכי חתיך בת"א וככה ההפך, ואני ניצחתי. אז יש לי גם חולצה וגם הכרות עם הילד" שמחה נסטיה.
"יא איזה כייף, הוא באמת חתיך" קרצה ספיר.
"מה אתה מסתכל?" שאלתי בעצבים בעודי עומדת עם ידיים שלובות ופרצוף אדיש.
'וואי בחייאת ראבק, מה הוא רוצה ממני הילד הזה?!'
"סתם, מישהו קבע חוק שאסור להסתכל על בנות יפות?" חייך איתי.
"לא, ולכן תצטרך ללכת לחפש לך מישהי באמת יפה להסתכל עלייה" חייכתי חיוך ציני.
"נו הינה, מצאתי."
"אה באמת? איפה?" שאלתי כאילו בהתעניינות עוקצנית.
"פה, ממש מולי"
"אני שמחה שאני מוצאת חן בעינייך, אבל אני לא פסל במוזיאון. סורי" עקצתי שוב.
"האמת? שאת ממש מסורטטת ומפוסלת כמו פסל מושלם" חייך.
'נו מה ניסגר עם הילד הנוד הזה? שיעזוב אותי כבר.'
"אויש איזה פלרטטן טיפש" אמרתי ומיהרתי ללכת משם.
לא היה לי כוח לשמוע עוד את הזיבולי שכל שלו, וגם לא היה לי כל כך סבלנות להיות עם כולם,
העדפתי להיות לבד.
'מעניין אם הוא חושב עליי עכשיו,' חשבתי, 'בעצם, מה פתאום שהוא יחשוב עליי, יש לו את נג'לה שלו,
מה הוא צריך עוד חובבנית כמוני? אוח נימאס לי מהילד הזה, כבר 4 חודשים שהוא מסובב אותי על האצבע הקטנה ואני? אני עדיין אוהבת אותו, למרות הכול, למרות כול הקטעים המסריחים שהוא עשה לי, אני...'
"נו מה התיישבת פה לבד?" קטעה ספיר את מחשבותיי.
"עוד פעם עידו?" שאלה בחוסר אונים.
"כן. נו ספיר מה אני יעשה לא עברו שלושה ימים והוא כבר רץ לנגה.
מה את מצפה שאני יתנהג כרגיל?" שאלתי.
"כן! תראי לו שזה לא מזיז לך ולאט לאט זה יעבור, עדן את יודעת טוב מאוד שאם תשבי פה לבד ותשתעממי ותחשבי עד כמה הוא חרא ורע לך זה ממש לא יעזור".
"נכון, אבל הוא כל כך חשוב לי, אני לא יכולה להתנהג כרגיל. הוא שם בכלל?"
"כן." אמרה עם פרצוף עצוב.
"עזבי, אין לי חשק לראות אותו עם נגה."
"נו תראי לו שזה לא איכפת לך!"
"אבל זה כן אכפת לי!!!" צעקתי עלייה. למה היא לא מבינה אותי?
"טוב מצטערת" אמרה וקמה.
"ספיר לא, אני..." לפני שהספקתי להצטער היא סידרה במהירות את המכנסיים והלכה.
ישבתי לבד כמה דקות וחשבתי על ספיר, על מה שעשיתי לה עכשיו, על זה שהיא רק ניסתה לעזור לי ואני דיברתי אלייה כל כך מגעיל. חשבתי על עידו, על מה שהוא עשה לי, על זה שאחרי 4 חודשים ביחד הוא זרק אותי כאילו שאני כלום בשבילו, והלך אחרי יומיים לנגה, הילדה שאני הכי שונאת בעולם.
למה הוא עשה לי את זה? מה אני לא מספיק טובה בשבילו?
ישבתי משולבת בתוך עצמי; הרגליים על הספסל ואני מחבקת אותם עם הראש עליהם.
פתאום הרגשתי מישהו מתיישב לידי, ישב הבנתי – זו נסטיה.
"מה את עושה פה לבד?" שאלה.
רגע, לא... זה לא הקול של נסטיה! מי זה?
הסתובבתי וראיתי את איתי יושב לידי. 'וואי, הוא לא עומד לעזוב אותי היום הא?'
"עניינך?" שאלתי באדישות.
"צודקת." אמר ושתק.
לאחר כמה שניות של שקט הוא שוב שאל: "ובכול זאת...?"
"וואי אתה ממש קרציה אתה יודע?"
"כן. נו יאללה ספרי כבר מה את עצבנית"
משהו בטון הדיבור שלו הרגיע אותי וגרם לי לרצות לספר לו.
"יו אתה אשכרה נוד." נכנעתי לעצמי.
"נו מה אכפת לך לספר לי? זה לא שאני ירוץ ויספר את זה לכולם." אמר ועוד יותר גרם לי לבטוח בו. לא יודעת למה אבל היה בו משהו שממש אפשר היה להרגיש, משהו מרגיע, משהו טוב.
"וואי אתה לא תעזוב אותי?"
"לא. ספרי"
"שיהיה. לפני שלושה ימים חבר שלי נפרד ממני," באתי להמשיך אבל הוא קטע אותי "מי זה?"
"עידו. בקיצור, היינו ביחד 4 חודשים ופתאום הוא ניפרד ממני אפילו בלי סיבה. אחרי יומיים הגיעה עליי הידיעה שיש לו חברה חדשה, נגה. זהו. עכשיו תעזוב אותי."
"רגע, איזה נגה?"
"לנום"
"נגה לנום?! את רצינית?!"
"כן. למה?"
"היא חברה שלי."
______
היום יום הולדת לילילי ^^
תגיבו :)
וממש תודה לכולם על התגובות בפרק הקודם. באמת העלתם לי את הרצון להוסיף עוד פרק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיטל שכותבת.