הסתכלתי על נסטיה, על המכוניות, על המשאית שבורחת, ושוב על נסטיה, ושוב על המכוניות, ושוב על המשאית שבורחת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, רק עמדתי שם בהלם ולא יכולתי להוריד את מבטי משלושת הדברים האלו, כל הזמן, בשוק רציני.
המון אנשים התאספו מסביב והיו צרחות ובכי, כולם נבהלו. אחת הנשים המבוגרות שם התקשרה למשטרה והאחרת לאמבולנס. ואני, אני עדיין עמדתי שם בשוק. לא האמנתי למה שראיתי פה לפני כמה שניות.
לא עברו 5 דקות וכבר הגיעה האמבולנס ולקח את נסטיה איתו, ישר יצאתי מהשוק הדבילי הזה שנדבקתי אליו לכל כך הרבה זמן ומיהרתי להיכנס ביחד איתם לתוך מכונית האמבולנס.
הסתכלתי על פנייה של נסטיה, למרות שהייתה עלייה בד מעל כל גופה כולל פרצופה.
בכיתי כמו שבחיים שלי לא בכיתי, לא האמנתי שזה באמת קרה לה.
היו רופאים שטיפלו בה במכונית, הזריקו לה איזה חומר מוזר בצבע אדום, נלחצתי מזה ושאלתי את אחד הרופאים, זה שהזריק לה את התרופה, "מה אתה מזריק לה?", היא הסתכל עליי למשך זמן מה ואז ענה, "אני מזריק לה חומר שירדים אותה לכמה שעות, כי כרגע היא רק סובלת מהיותה ערה ומרגישה".
"מה, אתה משתק לה את כל הגוף או סתם מרדים?" שאלתי בבהלה, פחדתי שהוא יעשה לה משהו שהוא לא אמור לעשות, אבל אחרי הכול, הוא רופא, הוא יודע מה צריך לעשות ומה לא.
"לא, אני שם לה משכך כאבים במידה גבוהה כך שהיא לא תרגיש דבר, ויחד עם זאת חומר הרדמה לכמה שעות, שנוכל לעבוד עלייה בלי שתתעורר לנו באמצע".
המכונית נסעה כל כך מהר שבקושי יכולתי לבדוק איפה אנחנו, אחרי 3 דקות שנראו כמו נצח בשבילי הגענו לבית החולים. ישר פתחתי את הדלת וקפצתי החוצה, אחרי הוציאו במהירות את נסטיה ורצו אל תוך בית החולים, הלכתי במהירות אחריהם.
"ילדה, לאן את חושבת שאת הולכת?" עצרה אותי אחת מהמזכירות שם.
"נו הילדה הזאת," הצבעתי לכיוון המיטה של נסטיה, שאותה סחבו שלושה רופאים, "כן נו זאתי.. כן.. אני איתה" אמרתי ובאתי להמשיך ללכת. אך היא עצרה אותי, "לא, את לא יכולה ללכת. נדווח לך מה קורה יותר מאוחר, מה המספר שלך?" שאלה בקשיחות, באותו הרגע כל כך שנאתי אותה על זה.
"לא, את לא מבינה, היא חברה שלי, החברה הכי טובה שלי, אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לה משהו ואני לא אהיה פה. בבקשה תתני לי להישאר בבקשה" התחננתי כמה שיכולתי, התחלתי לבכות שמה, בכי היסטורי וצעקני כמו שאף פעם לא בכיתי. הייתי מלאת דמעות וכל הפנים שלי היו רטובות, על שנייה ניסיתי לעקוף את האחות שלא נתנה לי ללכת לחברה הפצועה שלי, שכל כך דאגתי לה.
אני לא יכולה לתאר אפילו איך הרגשתי באותו רגע, לחץ, היסטוריה, פחד, הכול התערבב בבת אחת.
דאגתי לנסטיה כמו שבחיים שלי לא דאגתי, פחדתי שזו הייתה תאונה קשה יותר ממה שניראה לי.
לא החזקתי מעמד יותר. כיסיתי את פניי עם הידיים ולאט לאט התיישבתי על הרצפה, בוכה.
לא ידעתי כלום ולא רציתי לדעת, רק ידעתי שאם יקרה משהו לנסטיה אני ימות, אני לא יודעת מה אני יעשה.
הרגשתי ידיים מונחות על כתפיי, לא היה לי כוח להסתובב לבדוק מי זה.
הורדתי את הידיים מהפרצוף והסתכלתי מלפניי, איתי היה שם. היה לו פרצוף עצוב, הוא הושיט לי יד ועזר לי לקום, הסתכלתי עליו לכמה רגעים ומייד בלי לחשוב פעמיים נפלתי עליו בחיבוק ופרצתי בבכי.
הוא חיבק אותי חזק, חיבוק חם, חיבוק אוהב. הרגשתי מוגנת, הרגשתי שאף אחד לא יכול להתקרב אליי עכשיו. ידעתי שכרגע? לא מעניין אותי כלום, רק להישאר בחיבוק החם הזה ששומר עליי, לבינתיים, ושנסטיה תהיה בסדר, זה כל מה שביקשתי באותו הרגע.
"היא תהיה בסדר, אני בטיח לך" הוא לחש לי באוזן, בעודינו מחובקים.
לא עניתי, אם הוא מבטיח הוא יקיים, אלא אם כן הוא באמת זבל כמו שכולם אומרים.
לאחר כמה זמן הוא שכנע אותי שכדאי לי ללכת הביתה, והוא ליווה אותי עד לבית.
"עדן, תקשיבי לי, אני מבטיח לך שהיא תהיה בסדר." הוא אמר והסתכל לי ישר לתוך העיניים.
"תסתכלי עליי..." הוא סובב לי את הפנים אליו, הוא היה קרוב מתמיד, "היא תהיה בסדר" הוא אמר בשקט.
"א.. אמ.. איתי... תודה על ה.. החיבוק, הייתי צריכה את זה" אמרתי, נחנקתי מרוב כל הבכי.
"אין בעד מה," חייך, "אני תמיד פה בשבילך, תזכרי". ניסיתי לחייך אליו בחזרה, אבל לא יכולתי
הדבר היחיד שיצא לי מהניסיון הזה היה עוד בכי. הוא קירב אותי אליו וחיבק אותי שוב.
"את רוצה שאני יכנס אלייך ויהיה איתך עד שתירגעי?" הוא שאל בקול מרגיע.
"אם אתה יכול, כן" אמרתי ונכנסנו לתוך הבית, הוא עלה לחדר שלי ואני הבאתי 2 כוסות קולה.
עליתי למעלה עם הכוסות ונתתי לו אחת מהן, הוא חייך ואמר "תודה" ולגם מהכוס.
לקחתי כמה לגימות מהקולה והנחתי אותה על שולחן המחשב. הזזתי טיפה את השמיכה ונכנסתי לתוכה.
הוא הסתכל עליי הרבה זמן והתיישב לצידי על המיטה. הסתכלתי על נקודה לא ברורה בקיר.
הייתה שתיקה של כמה דקות, ואז הוא הפסיק אותה, "מרגישה יותר טוב?"
"בערך, אני לא מאמינה שזה מה שקרה, בסך הכול רציתי שהיא תבוא להיות איתי קצת"
"עדן.. זאת לא אשמתך, בסך הכול יש נהגים מפגרים בעולם הזה"
"זאת אשמתי, אם לא הייתי אומרת לה לבוא אליי היא הייתה עכשיו במצב הרבה יותר טוב"
"אבל את לא ידעת שזה מה שיקרה, נכון?"
"כן"
"אז תורידי מעצמך את האשמה הזאת שאת מפילה עליך, את לא עשית לה שום דבר בכוונה"
"אבל בכל זאת, לא נעים לי עם זה. ועוד יותר אני מפחדת שיקרה לה משהו, אני לא יודעת מה אני יעשה בלעדיה"
"מישהו אמר שתהיי בלעדיה? אל תדאגי, אני הבטחתי ואני אקיים, היא תהיה בסדר"
"איתי, תודה". הוא חייך ולקח עוד לגימה מהקולה.
ישבנו עוד טיפה, מחובקים, לא יכולתי לדבר, הוא הבין ורק שתק, שתק וחיבק אותי.
שמחתי שהוא כאן איתי, שהוא כאן בשבילי.
חשבתי, מה, הוא לא באמת כזה חרא כמו שכולם אומרים? או שהוא סתם עובד עליי?
טוב, זה לא משנה עכשיו, העיקר שיש מי שיתמוך בי כרגע.
"עדן..." איתי אמר פתאום.
"מה?" עניתי בשקט, כמעט בלחש.
"את חושבת ש..."
"שמה...?"
"ש... אמ..." הוא התקרב אליי לאט לאט. יכולתי להרגיש את הנשימות שלו על הפתיים שלי.
"איתי, שוב נחזור על אותה טעות?" אמרתי בשקט, ועצמתי את עיניי.
"כן" הוא לחש ודפק לי צרפתית סוערת וסוחפת.
ככה התנשקנו בערך דקה, דקה ארוכה, דקה חלומית.
ממצב נשיקה עברנו לאט לאט למצב חיבוק, ואז נרדמנו מחובקים.
התעוררתי והבטתי בו, הסתכלתי בשעון, השעה הייתה 19:30, איתי פקח את העיניים והביט בי, וחייך.
ואז חזרתי למציאות; הילד שאתמול הייתי צריכה להגיד לו מתוך חובה שהוא הילד הכי חתיך בת"א ישן פה איתי, זה שנישק אותי כדי שחברה שלו תקנא, זה שאני כל כך מנסה להתרחק ממנו, ישן עכשיו פה, איתי, מחובקים, אחרי נשיקה מושלמת, אוי אני לא מאמינה! לאיזה מצב הגעתי?! ועוד בזמן שחברה שלי, החברה הכי טובה שלי נמצאת שם בבית החולים, גוססת.
ישר קמתי מהמיטה והלכתי לשטוף את הפנים, כשחזרתי איתי שכב לו בסטלבט על המיטה שלי.
"תלך" אמרתי פתאום ונעמדתי ליד הדלת בקשיחות.
"מה?" הוא שאל ונהיה מבוהל.
"מה ששמעת, תקום ותלך"
"מה? אבל.. מ.. למה?" הוא התיישב על המיטה והביט בי.
"כי עודד אמר. ביי איתי, תעוף לי מהבית."
"אבל.. עדן.. אני..." הוא קם ותפס לי את היד, הסתכל לי בעיניים במבט מסכן.
"שום עדן ושום אבל, פשוט תלך כבר"
"מה עשיתי?"
"שום דבר, אני אמרתי שעשית משהו? פשוט צ-א ל-י מ-ה-ב-י-ת. אתה קשה הבנה?"
"לא, אבל... אני בסך הכול ניסיתי לעזור לך, לא עשיתי שום דבר רע, עדן נו.. מה יש לך פתאום?"
"אין לי שום דבר, חוץ מזה שהרגע ישנתי עם הבן אדם הכי מסריח ושפל שאני מכירה, בזמן שחברה שלי גוססת בבית חולים. סיבה מספיק טובה?"
"לא! אני ישנתי איתך בסך הכול כי את הרגשת נורא, ואת לא אמרת לי ללכת, את.. את זרמת ו.. אני חשבתי.. אני.. עד.. אני לא.." הוא התחיל לגמגם, ונהיה היה שהוא נורא מבולבל.
"פשוט צא!" צעקתי והצבעתי על הדלת.
הוא הסתכל עליי במבט חסר אונים לזמן מה, ואז התיישב ונעל באיטיות את נעליי הנייק השחורות שלו.
הוא שוב הסתכל עליי, ויצא.
המשכתי להסתכל על אותה נקודה בה עמד איתי לפני שנייה, ואז התחילו לצאת הדמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מיטל שכותבת.