חסר לי משהו בחיים

דבר ראשון-

הייתי בחו"ל.

ולמה לא אמרתי לכם?

כי לא יכולתי!

הטיסה שלי הוקדמה בהרבה בגלל הבלאגן בשדה התעופה

ופתאום אמא שלי נכנסה אליי לחדר והודיעה לי שהטיסה עוד שעה וחצי

ואפילו המזוודה עוד לא הייתה מוכנה.

אז את הפרק לא יכולתי להעלות

ובטח שלא לעדכן ולהודיע על הנסיעה..

אני ממש ממש מצטערת אני מרגישה שאיכזבתי הרבה מאוד קוראים.

פרק 8

כשהשתחררתי מבית החולים (עדיין עם גבס על היד), נרשמתי בקבלה לקבלת תופס שחרור ואני ואמא שלי יצאנו אל המכונית.

כל אחד סגר אחריו את הדלת, אמא שלי קומצת שפתיה בקצת עצבים, אני מניח שגם לה היה דה ז'ה וו משבירת הלסת.

"אתה משגע אותי"- אמא שלי אמרה לאחר שתיקה שנמתחה כמו נצח.

שתקתי והשפלתי את מבטי.

"פעם אחת לסת, פעם אחת שבירת יד עם התקף חרדה... מה תהיה הפעם הבאה?!"- הוא אמרה בקול מיואש.

"אני מצטער.. זאת לא הייתה אשמתי"- אמרתי לה והיא התחילה לצחוק.

"לא אשמתך??- תום, תגיד, אתה חושב שאני מטומטמת?!"- אמא שלי אמרה בעצבים. היא לחצה על דוושת הגז והתחלנו לנסוע מהר יותר.

"אמא, תורידי ת'רגל מהגז..."- ניסיתי להרגיע אותה, אך לשווא.

"אתה אל תגיד לי מה לעשות! אתה שומע?!- אתה חושב שיש לך זכות, אחרי כל הדברים שעשיתי למענך? אחרי שאתה משקר לי בפרצוף ולא איכפת לך בכלל?!?!"- היא אמרה והייתה על סף דמעות.

"אמא.... אנחנו נוסעים ממש מהר..."- אמרתי לה והיא לא הקשיבה. כנראה צפתה שאני אענה קודם לשאלה הקודמת.

"למה את חושבת ששיקרתי לך?"- שאלתי יותר בשקט, אולי הטון שלי ירגיע אותה.

היא נשמה עמוק, המשכנו לנסוע מהר מאוד.

לפתע גשם התחיל לטפטף לו על הכביש, ונהיה חזק יותר וחזק יותר. הכביש נהיה חלקלק.

"בהכל אני חושבת ששיקרת לי! עם החברה הזאת שהייתה לך... עם האופן שבו שברת את היד...."- היא אמרה ונופפה ביד אחת באוויר.

"אמא תתרכזי בכביש"- לחשתי לרגע והיא החזירה את מבטה הקודר אל הכביש הרטוב ועשתה פנייה חדה.

כל האוטו הסתובב במהירות מסחררת, חצי מהמכונית הייתה באוויר, ולאחר מכן חזרנו בשלום למסלול. נשמתי לרווחה.

"אמא את מנסה להרוג אותנו או משהו?!"- אמרתי נצמד יותר ויותר אל המושב.

"אתה לא מבין.... אתה בחיים לא תבין.... אתה הדבר האחרון שנשאר לי ויקר לי מכל! כל רגע אתה הולך מסיבה אחרת לבית חולים! אתה קורע לי את הלב ככה, תום!"- היא אמרה וקולה הלך ונחלש.

שתקתי.

היא שתקה.

"אז הפיתרון הוא לנהוג כמו מטורפת על כביש חלק? להרוג את שנינו??"- אמרתי לה ולפתע המהירות ירדה באופן דרסתי.

"תודה לאל.."- אמרתי לעצמי, והנסיעה משם המשיכה חלק.

בימים שלאחר מכן נחתי קצת בבית, אמא שלי התעקשה ואבא שלי תמך בה.

החברים באו לבקר, וכל הזמן כמעט היה לידי מישהו, יש לי הרגשה שאמא שלי קשורה לזה. אולי היא מפחדת מהתקף חרדה נוסף.

החדר שלי היה נראה כמעט כמו חדר של אישה אחרי לידה... רק שהפעם רוצים שאני אשמין...

שוקולדים, סוכריות, דובוני גומי (שקד הביאה לי אותם, אני פשוט מת על האדומים), ואפילו סוכריות מציצה.

על הגיטרה לא יכולתי לנגן, זה קצת ביאס אותי למעשה וכל היום ישבתי מול הטלוויזיה והתעדכנתי בMTV או שסתם ראיתי סאוט' פארק.

ביום שלישי, יום לפני שאני הייתי אמור לחזור ללימודים, הייתי לגמרי לבד.

ישבתי לי לבדי בחושך של החדר שלי, עם חבילה של בונבוניירות וראיתי את הסרט "טיניישס-די". שמספר בעצם על שני אנשים שחולמים להיות כוכבי רוק ומקימים להקה כושלת. כל הסרט עם גיטרות, תופים ושירי רוק אנד רול וזה העביר לי את הזמן.

לפתע נשמעה נקישה בדלת.

הנמכתי את הטון של הטלוויזיה ואמרתי בקול משועמם ועייף- "יבוא".

הדלת נפתחה ופס מסנוור של אור חתך את החדר.

"תומי?- יש לך אורחת"- אמא שלי אמרה וחייכה חיוך חם ואוהב.

"מי?"- שאלתי והנחתי את הבונבוניירות לידי וקמתי מהמיטה.

"תראה בעצמך, היא כאן"- אמא שלי אמרה ופתחה את הדלת לרווחה.

אור מסנוור וכואב נכנס לי עמוק לעיניים, שכבר התרגלו יותר מדי לחושך. דמות נשית ומתולתלת עמדה בפתח הדלת, והאור שבקע מאחרויה מתוך חלל הבית לעומת חשכת החדר גרם לה להיראות כמו מלאך שמוקף בהילה.

"היי מור"- אמרתי ועקבתי במבטי אחרי אמא שלי שהתרחקה מן החדר.

הדלקתי את האור והזמנתי אותה פנימה.

"איך היד?"- היא שאלה ונשקה לי על הלחי. עברה בי צמרמורת משכרת.. בדיוק כמו באותו הלילה שהייתה שיכורה..

"מסתבר שכמה שניסיתי, היא לא נרפאה בן לילה כמו בהארי פוטר..."- אמרתי בדמוי אכזבה והיא צחקה.

חיוך קטן עלה על שפתיי ושנינו תיישבנו על המיטה.

"שוקולדים?"- הנחתי בידה חבילה.

"לא תודה.."- היא אמרה במבוכה ואני המשכתי הלאה.

"סוכריות?"- הנחתי בידה חבילה נוספת.

"אממ.. לא בא לי האמת.."- היא מלמלה ואני בקושי הקשבתי כבר.

"גומי?"- הנחתי לה שקית מנצנצת על הערימה.

"עוגיות?.."- המשכתי להניח לה על הידיים הצעות.

"סוכריות מנטה למציצה??!!"- שאלתי לבסוך והבחנתי שאין לי יותר עם מי לדבר.

מור הייתה מוסתרת תחת ערימת ממתקים מתנדנדת.

"אוי סליחה.."- אמרתי ועזרתי לה לפנות את כל הדברים מעצמה. חייכתי בהתנצלות והיא צחקה.

"אתה מושפע יותר מדי מהסרטים אה..?"- היא אמרה והמשיכה- "טוב נו, לפחות אתה נדיב"- היא קרצה ופינקה את עצמה בבונבוניירה.

"אפשר לחתום על הגבס?"- היא אמרה והביטה על הגבס שלי.

"עוד לא חתמת?"- שאלתי כאילו לא ידעתי. למעשה ידעתי, התפללתי כל לילה שהיא תרשום לי לב על הגבס או סתם תקשקש עליו בכתב המסודר שלה.

הגשתי לה עט וקירבתי את היד אליה.

היא הביטה בי, ואז בגבס. הלב שלי פעם מהר מאוד וחיוך היה פרוש על פניי.

היא התחילה לרשום.... אות.. ועוד אות..

"סיימ..תי..."- היא מלמלה וחתמה את השם שלה עם קו מתחת ולב.

"נו..? מה כתבת?"- שאלתי וניסיתי להפוך את היד בשביל לראות מה כתוב.

"ביקשתי שם יפה שתלמד אותי לנגן על גיטרה"- היא ביקשה.

"על.. גיטרה?!!"- אמרתי מבולבל. מור לא יודעת לנגן אפילו על חליל.

"כן.. מה אתה חושב שזה לא לבנות?"- היא שאלה בקול נעלב.

"לא! ממש לא... אני ילמד אותך גיטרה בשמחה.."- אמרתי כולי נרגש.

"אז נתחיל כשהיד שלך תירפא?"- היא שאלה ואני חייכתי.

"עכשיו אני באמת צריך להיות הארי פוטר.."- אמרתי לעצמי והנהנתי.

למחרת חזרתי לבית הספר, כאילו אתמול הייתי בכיתה. סהר השלים לי את כל החומר (לא שהייתי מבסוט מזה.... הייתי מעדיף תמנון ענק על פניו אבל שיהיה.), וכולם כבר פגשו אותי בבית שלי אז רק הבודדים שלא ראיתי אמרו לי שלום ודאגו לשלומי באופן מיוחד.

מור ושקד מאוד שמחו שחזרתי, סהר נראה קצת פחות ברגע שנתתי חיבוק לשקד.

"אז מתי נתחיל ללמוד גיטרה??"- מור שאלה אותי בהתרגשות בהפסקת האוכל.

"עוד שבוע וחצי ככה"- אמרתי והצבעתי על היד שלי.

לפתע היא הביטה בי מוזר.

"קרה משהו?.."- שאלתי והתחלתי למשש את פניי.

"כלום... פשוט... אתה נראה... בוגר יותר.."- היא אמרה באי נוחות והשפילה את מבטה.

מיששתי את סנטרי והגשתי מעט זיפים, כך גם באזור הלחיים.

"אוי לי.. "- אמרתי במבוכה והיא צחקקה.

"לא שמת לב אפילו לזקנקן נכון?..."- היא שאלה וחייכה חיוך לבן ומסנוור.

"לא.. האמת שלא..."- אמרתי בהלם והיא הגישה לי מראת כיס קטנה. בחנתי את פניי. באמת התבגרתי המון איכשהו.

"יפה לי זיפים?"- שאלתי וליטפתי בשחצנות את הזיפים שלי.

"דווקא כן"- היא הנחיתה עליי תשובה לא צפויה יחסית לאחד שלא הביט במראה כבר כמה ימים טובים.

"אמ... תודה.."- אמרתי במבוכה והרגשתי איך הלחיים שלי מסמיקות.

באותו יום בערב, כשנכנסתי למקלחת והורדתי חולצה, בחנתי טוב טוב את הגוף שלי.

אני נער די צנום למעשה, ויש לי טיפה שרירים אבל לא יותר מזה. הייתי נראה כמו בחור עם הזיפים וזה ההלי שונ לחלוטין פתאום.

הגוף שלי תפס מבנה חסון יותר, וזה הבהיל אותי.

נשענתי על הכיור והבטתי במראה, לא מזהה את עצמי.

שיער שלי ארך..ודווקא אהבתי את זה. השיער שלי חלק וארוך יחסית וזה התאים לי לחלוטין. במיוחד כי רוב זמרי הרוק מאריכים שיער.

נעמדתי מול המראה וניסיתי לעשות שריר בזרוע.בליטה קטנה הופיע, אבל לא יותר מזה.

התאכזבתי מעט, אבל יכל להיות יותר גרוע.

"טוב נו.."- אמרתי לעצמי ונכנסתי להתקלח.

למחרת בבוקר העיר אותי מקס בליקוקים.

"ששש.."- סימנתי לו וקמתי מהמיטה.

שמעתי רעשים מלמטה. צחקוקים. לא ייתכן.. אני ואמא לבד בבית.

הלכתי על קצות האצבעות אל הסלון ומשם שמעתי את הדיבורים הרבה יותר טוב.

"אני כבר לא מזהה אותו... נראה שהוא יותר בוגר. אפילו כשנהגתי מהר, פעם הוא היה מתלהב מזה. עכשיו הוא מבקש ממני להוריד את המהירות... אתה חייב לראות אותו. הוא כל כך... גדל פתאום"- שמעתי את אמא שלי אומרת.

קולו של אבי, שבכלל לא היה אמור להיות בבית כי הם התגרשו, נשמע משיב-

"הוא כבר גדול, מה חשבת... חוץ מזה אף אחד לא לימד אותו להתגלח, כי אני אף פעם לא פה. אז אני מניח שהזקנקן הוא תוצאה של זה.."- הוא אמר ואני נשענתי על הקיר.

"בכל מקרה, יפה שלי"- אמא שלי אמרה לאבא שלי. פתחתי את עיניי לרווחה. "יפה שלי"?!- ממתי היא קוראת לו ככה?

"אם הוא מספיק גדול לפי מה שאתה אומר, אני חושבת שלא יזיק אם נספר לו את הבשורות"- היא אמרה וכבר יכולתי לשמוע לפי הקול שלה שהיא מחייכת.

"איזה בשורות?"- שאלתי והגחתי בבת אחת מאחורי הקיר.

שני הוריי הביטו בי בתדהמה והבחנתי שתפסתי אותם בזמן לא טוב כי הם בדיוק החזיקו ידיים.

"אבא לא בגד בך לפני כמה שנים?"- שאלתי ואמי השפילה את מבטה.

3>