סיפור ט"ה.

אז עכשיו מצאתי לי זמן להיות במחשב, אז אני מפצה אותכם בשני פרקים, אני יפסיק להיות כזו חפרנית, אז תהנו (:

פרק 6:

הסתכלתי בשעון של הפלאפון, השעה הייתה 11.

'אויש, אני צריכה לחזור הביתה, מחר יש שעת אפס.' נזכרתי קמתי מהספסל.

הלכתי בצעדים מהירים הביתה, לא רוצה לפגוש הומלסים או נרקומנים מסוג כלשהו.

הגעתי הביתה, למזלי היה חושך, אני לא צריכה נזיפות או הטפות מההורים שלי.

עליתי לחדר, החלפתי בגדים, בדקתי הודעות באייסי ובמסן. כלום מעניין.

סידרתי מערכת במהירות, כיוונתי שעון ל-6 בבוקר והלכתי לישון.

*************

השעון המעורר נשמע והעיר אותי, חזק מתמיד.

נהמתי בעצבנות, ממשיכה לישון.

התגלגלתי במיטה עד שנפלתי על הרצפה, מלמלתי "פאק" וקמתי.

זרקתי את השמיכה על המיטה ונגררתי אל חדר האמבטיה, חצי ישנה עדיין.

הסתכלתי במראה, כל השיער שלי היה מבולגן והאיפור נמרח לי על כל הפנים.

שטפתי את הפנים וצחצחתי שיניים, ניקיתי את הפנים ויצאתי להתארגן, כשעברתי ליד החלון הסתכלתי בו, יום יפה היה בחוץ.

הוצאתי מהארון טייץ 3/4 שחור וחולצת בצפר קצרה כחולה והתלבשתי.

כיביתי את המחשב, אני לא רוצה שאימא שלי תצעק עליי שוב שיש חשבון חשמל גבוה.

סידרתי את השיער והתאפרתי, הפעם לא שמתי הרבה שחור בעיניים, האושר השתלט על כל גופי בהרגשה חמימה. זה לא ייאמן מה שאהבה יכולה לעשות לבנאדם.

נעלתי את הוואנס שלי, שמתי כמה דברים חשובים בכיס, לקחתי את התיק שהיה זרוק איפהשהו על הרצפה ויצאתי.

ירדתי במהירות במדרגות, שמעתי את אימא שלי צועקת על אח שלי הקטן שיקום, צחקקתי קצת ויצאתי מהבית.

הלכתי לקיוסק שקרוב לבית שלי וקניתי פחית דיאט קולה. בדיוק בזמן שפתחתי את הפחית, הפלאפון שלי  צלצל בקול: "יש לך sms".

הוצאתי את הפלאפון מהכיס, זה היה מטום. רק שמו העלה על פניי חיוך.

פתחתי את ההודעה והיה רשום שם בגרמנית:

'היי! התגעגעתי אלייך ורציתי להתקשר אבל אין לי זמן. הופעות את יודעת.

אני מנסה לדבר עם דיווד על עוד הופעה בישראל. אני חושב שהוא יארגן לנו, הוא מאוד רוצה.

מקסימום אני וביל נבוא לביקור קצר. אוהב ומתגעגע, טום.'

פתאום התנגשתי במישהו, קראתי מתוך הליכה.

"תסתכלי לאן שאת הולכת!" הוא צעק עליי.

עמדנו ליד קיוסק, הוא החזיק בידיו ערימה של צהובונים.

"מה?" צעקתי למראה התמונה שבראשון שבערימה.

פרק 7:

"מה קרה ילדה?" שאל בבהלה המוכר.

"כלום, כלום, כמה זה עולה?" הצבעתי על הצהובון.

"13 וחצי" הוא ענה במהירות.

"טוב, חכה שניה" אמרתי תוך כדי שאני מפשפשת בתיק.

מצאתי שם 20 שקל בתוך הספר מתמטיקה. תהיתי לכמה שניות איך זה הגיע לשם, אבל אח"כ זה כבר לא עניין אותי.

נתתי לו את השטר, ורצתי לחפש לי פינה שקטה לשבת לקרוא.

לא עניין אותי שאני מאחרת לשעת אפס.

"חכי רגע, העודף שלך!" צעק לי המוכר אבל כבר הייתי רחוקה משם.

התיישבתי על ספסל שעמד בפינה. כתובת לבנה גדולה: 'מיטל.א. הזונה' התנוססה על הספסל.

צחקקתי קצת למראה חוסר החיים, אבל פתאום נזכרתי במה שראיתי בצהובון, החיוך ירד בדיוק באותה מהירות שהוא עלה.

פתחתי את העיתון, על השער הייתה תמונה גדולה של טום יושב בספסל רחוב, ומתנשק עם ילדה שנראית הכי הרבה 16. לפי מה שכתוב היא הייתה איטלקיה.

התחלתי לקרוא את הכתבה:

'ב15.2.08 נראה טום קאוליץ באיטליה מתנשק עם ילדה לא מזוהה. יכול להיות שלטום אליל הנערות הגרמני יש חברה?'

לא יכולתי להמשיך לקרוא. הרגשתי מועקה בגרון. הדמעות החלו זולגות על פניי, לא ניסיתי לעצור אותן.

'איך הוא יכול לעשות לי את זה?' שאלות רבות צצו במוחי.

זרקתי את הצהובון לתוך שלולית שעמדה שם בגלל הגשם שהיה לפני כמה ימים.

הלכתי הביתה, ממשיכה לבכות.

אף אחד לא היה בבית.

פתחתי את הדלת, "Runing througe the monsoon" צלצל הפלאפון שלי.

הוצאתי את הפלאפון מהכיס, זה היה טום.

סערת רגשות השתוללה בתוכי, 'לענות או לא?', מצד אחד רציתי כלכך לשמוע את קולו, מצד שני כלכך נפגעתי מהתמונה שראיתי בצהובון.

לא ידעתי מה לעשות, הפלאפון המשיך לצלצל בשיר שהכרתי את מילותיו כלכך טוב.

"אני ראיתי אותך בהופעה, התאהבתי בך מהרגע הראשון" קולו הדהד בראשי.

הפלאפון המשיך לצלצל, קולו המשיך להדהד באוזניי.

"די כבר!" צעקתי. לא יכולתי לעמוד בזה יותר.