נכון, אני מודה שלריב עם מור לא היה מעשה חכם במיוחד אבל ממש התעצבנתי עליה.

כבר שבוע שאנחנו עוברות אחת ליד השניה ולא אומרות שום דבר. לא באוטובוס של הבוקר, לא בבצפר לא אחר הצהריים ולא בכלל. בבצפר אנחנו עוברות אחת ליד השניה ו"כאילו" לא שמות לב, במסנג'ר או באיסיקיו אנחנו לא שולחות הודעות אחת לשניה ובאוטובוס אנחנו מתעלמות. זה כל כך קטנוני אני יודעת אבל יש אנשים שהאגו שלהם פשוט... גבוה מידי.

בנתיים הדברים עם יותם לא יותר מידי מזהירים. מור כמובן מאוהבות בו מתמיד, ואני- אני מאוהבת בו בהכחשה. לא מאוהבות עם כל הפרפרים, הלבבות הורודים ושירבוטים בכל מחברת של השם שלי +השם שלו=אהבה!!11 ממש לא. אוהבת אותו רגיל, לא בהגזמה.

כשחזרתי הבייתה אחרי הבצפר פתחתי את הארון וחיפשתי מהר מה ללבוש. קבעתי עם יותם שאני אבוא אליו. אתם יודעים, כשאת רבה עם החברה הטובה שלך תמיד אפשר לנצל את ההזדמנות ולבכות אצל הידיד הטוב. אז אני צריכה משהו שיהיה יפה, אבל שלא יראה כאילו התאמצתי. צריך ללכת על המראה הלא מתאמץ אבל בכל זאת יפה (שד"א במראה הזה צריך להתאמץ פי שתיים כי לוקח שנים עד שאת מחליטה אם הוא ירגיש שהתאמצת או לא), כמו אבריל לאבין אחרי שהיא יצאה ממכון כושר. איך היא ניראת כל כך טוב גם אז שמישהו יסביר לי.

"טוב אולי היא באמת הייתה צריכה להודיע לך" הוא אמר אחרי שסיפרתי לו למה רבנו. טוב מצד אחד הוא לא יכול לגמרי להיות בצד שלי ולא לגמרי בצד שלה. שתינו ידידות נורא טובות שלו. אבל אי אני זאת שכאן עכשיו, הוא צריך לחזק את הטענה שלי!

"אולי? מה ז"א אומרת אולי?" אמרתי וקמתי מהמיטה שלו, "זה לא לעיניין היא הייתה צריכה להודיע לי!"

"טוב את צודקת אבל אני חושב שאתם צריכות להשלים. לא כדאי שתהרסו את החברות שלכם בגלל תנועת נוער" הו, הצלחתי לגרום לו להיות בצד שלי. ממ יופי מעודד. מחר היא תבוא אליו, תשטוף לו את המוח ואז הוא יהיה בצד שלה. ואז מחרתיים אני אבוא ו... טוב הבנתם.

"טוב תגיד מה אתה מחייך נונ סטופ כל היום?" שאלתי אחרי כמה דקות וחזרתי לשבת על המיטה. הוא כזה חמוד כשהוא מחייך.

"אני ושירי ביחד"