אף פעם לא חשבתי ששיעור היסטוריה יכול להיות כזה משעמם. האמת שתמיד בשיעורי היסטוריה אני ומור היינו מתכתבות או עושות טורניר איקס עיגול על השולחן (תמיד היא נצחה אבל זה רק בגלל שנתתי לה!... טוב נו על מי אני עובדת, זה לא בגלל זה). אבל כשאין מור אז אין התכתבויות ואין טורנירים על השולחן ו... יש שיעמום אחד גדול. הדקות ניראו כמו שעות אני נשבעת! ואני לא מגזימה! זה היה שיעור של שעתיים רצופות, הרגשתי שאני מתה! כאילו, גאד למי אכפת מה קרה פעם! תנו לנו לחיות את ההווה וזהו! אוקיי אז בלי עבר אין הווה ובלה בלה בלה- בולשיט. אני אומרת לכם, אם זה כבר קרה, אז אחלה אבל למה לחפור על זה עוד ועוד ועוד ועוד. אנשים מנסים לישון, תנו להם.

כשהיה צלצול הרגשתי הבנאדם המאושר עליי אדמות (טוב אולי בעצם חוץ מהמורה לספרות שהבינה מי לוקח לה את המחק כל פעם שהיא מסתובבת אל הלוח). בטח אתם חושבים שאני בנאדם נורא בודד שאין לו חברים מעבר למור, אז לא. כלומר, מור היא החברה הכי טובה שלי והיא יודעת עליי הכל, אבל כמובן שיש לי עוד המון חברות וידידים בשיכבה. אני פשוט מעדיפה להפתח לבנאדם אחד שאני סומכת עליו במקום לספר לכל בנאדם שני שאני פוגשת.

יצאתי החוצה להפסקה, ישבתי על המדרגות ושמעתי קצת שירים בפלאפון. יש לי מלא שירים בפלאפון שהורדתי מהמחשב. אחותי לימדה אותי את הטכניקה איך מורידים! כן כן אני יודעת שזאת בושה שאחותי בת 6 לימדה אותי להוריד שירים לפלאפון וכל הדברים האלה. תצחקו עליי- רק שתדעו שהמצב שלכם לא יותר טוב! (טוב נו אולי בעצם כן...). "אני מצטער" יותם בא פתאום מאוחרי והבהיל אותי. כיביתי את המוזיקה מהלפאון והסתובבתי אליו. "יותם..." התחלתי להגיד אבל הוא קטע אותי.

"אני מצטער ואני אוהב אותך אוקיי?"

"תקשיב אני לא יכולה ככה שכל פעם שאנחנו קצת רבים אתה בא עם כל האני אוהב אותך האלה שלך, באמת. אם היית אוהב אותי אני בטוחה שהיית דואג לא להגיד את אותם הדברים" עניתי לו.

"נו באמת אני אוהב אותך"

"אתה לא אוהב אותי"

"אני אוהב אותך"

"אתה לא אוהב או..."

"ברור שהוא לא אוהב אותך הוא אוהב רק אותי!" מי אם לא אחרת- חברתו לחיים של יותם, שירי. טיימינג.