האנושות היא לא בדיוק יפה

אתה לומד לאהוב את החיים ואת המתים אין לך ברירה.
אולי לקוות שאדם ימות זה בעצם הדרך שלנו לאהוב אותו.
לרגשות יש טיימינג נורא.

פחד של אדם נוצר בשנייה, שנייה אחת קטנה שהוא שמע או ראה משהו שערער אותו מבפנים ומשם והלאה צמח בתוכו פחד הולך וגובר מאותו הדבר. אני רוצה לאהוב ככה שארצה לגעת כל הזמן; אני רוצה לאהוב ככה שיהיה קשה לי לנתק את השיחה גם אם אין לי מה לומר; אני רוצה לאהוב ככה שאצפה, בשקיקה, למילים הבאות של אהובי. אני רוצה לאהוב ככה שגם אם הוא אומר דברים מטופשים, אני אמצא את זה מעניין ומשעשע. אני רוצה לאהוב ככה שאני אהיה מופתעת. אני רוצה לאהוב בהערצה. אני רוצה לאהוב בחמלה. אני רוצה לאהוב בהתרגשות. אני רוצה לאהוב חסרת שליטה. אני רוצה שלא תהיה לי הבחירה להפסיק לאהוב או לאהוב פחות, גם אם ארצה. אני רוצה שלא תהיה לי הבחירה להתרחק כי הכוח המושך אותי חזרה יהיה גדול מההרס שבתוכי. אני רוצה לאהוב כולי. לעזאזל. לעזאזל. איפה אני ואיפה הדמויות שלי. איפה המהות הרגשית שלי. באיזה רגע משנה תודעה נשתלה המהות הרגשית שגורמת לי להגיב כמו שאני מגיבה היום. מה שמעתי. מה ראיתי. מה ערער את נפשי העדינה, הרי הנפש של כולנו לבנה ועדינה כשאנחנו נולדים והדבר הראשון שמכתים אותה נוטה במקריות מוחלטת בהיותו ראשון להיות המהות הרגשית שלנו, כמה מקרי, כמה חסר משמעות, כמה אירוני.

אולי בגלל זה גברים תמיד רוצים להיות הראשונים של הנשים שלהם. אולי הם עלו על משהו. מה זה משנה אם אתה האחרון. הראשון, הראשון הוא זה שמעצב אותנו הלאה, ושורש נטוע קשה לעקור.

נכון?
ברור שלא. ברור שלא. 

אני רוצה לגור באמסטרדם. 
אני רוצה לסיים את הספר.  
את אומרת "נגור" ואני חושבת לעצמי שלא. לא.
אני לא יודעת איך לא ברחת ממני כבר, אני בקושי מצליחה לסבול את עצמי איתך 

פעם שלישית גלידה. 
אני בכלל לא אוהבת גלידה
תביאו לי איזה בייגל במקום ופופקורן

מאמסטרדם.