כע.. אני ילדה חולמנית.. אבל הינה הסיפור..
מלאכית ששומרת עלי
ראיתי אור צהבהב מלפני, שמתקדם לעברי במהירות עצומה. שמעתי רעשי צפירות, וצעקות. לאחר מכן רעשים של אמבולנס.. של חובשים.. של זעקות. לבסוף הכול היה שקט. מדי פעם נישמע בכי מוכר לידי. ואז.. זהו. הכול ניגמר בשנייה אחת. שנייה אחת קטנה של חוסר ערנות כה גדול. והכול.. אבל הכול.. הלך לטמיון. כל חיי, חלומותיי.. כל תקוותיי והבטחותיי.. כל הדברים שהאנשים ציפו ממני. כל הבקשות והמטלות שהיו לי ושהייתי אמורה לבצע עוד בחיי.. אך לא עוד. גורלי כבר היה חתום.....
"שלום לך גברת כהן. ציפינו לך" שמעתי קול מעלי. הרמתי את ראשי, וראיתי איש לבוש חליפת עסקים לבנה ומקושטת עומד מולי. "בואי" הוא קרא בקול בטוח, וסימן לי לבוא אחריו. לא היו לי הרבה ברירות. כשהסתובב ופנה ללכת קדימה, ראיתי זוג כנפי מלאכים נעוצות על גבו. עכשיו כבר הייתי בטוחה מה קרא לי, ואיפה אני. אחרי כמה דקות הליכה מהירה, הגענו לדלת לבנה גדולה מעוטרת בצורות מלאכים. "מחכים לך" הם מלמלו.. "א.. אתם מדברים?" שאלתי מופתעת. "גברת כוהן, הם אמרו שמחכים לך, אז תיכנסי בבקשה" אמר המלאך שעוד ניצב מאחורי. "ב..בסדר" מלמלתי. לא הייתי בטוחה מה הולך לקרות.. בתקווה לטוב, נכנסתי דרך הדלת . מולי היה שולחן ענק ולבן, שעליו היה כתוב באותיות מוזהבות "גזר הדין". "שלום גברת כהן. שבי בבקשה" אמר קול גס ומתנשא שנישמע מעלי. לפתע, הופיע משום מקום.. כיסא לבן מעוטר בצורות כתרים. התיישבתי עליו, וחיכיתי.
"כפי שהינך יודעת" אמר הקול אחרי כמה רגעי שתיקה " את מתת. אל תיבהלי. מוות הוא תהליך טבעי לחלוטין, וחוץ מזה, זה היה גורלך". ניגבתי את עיני מהדמעה שחנקה אותי מאז שנכנסתי לחדר. "כן" הוספתי לבסוף. "את פה לא סתם. יש לך שתי אפשרויות לבחירתך. לא לכל אחד אנו נותנים הזדמנות זו. את התנהגת למופת בעולם ההוא. דאגת לאחרים יותר מאשר לעצמך, לכן אנו מעניקים לך מתנה- זכות הבחירה." הקול לקח נשימה עמוקה, והמשיך "כמו שאמרתי, תוכלי לבחור בין להמשיך לגן העדן, בו תנוחי לנצח. או שתוכלי לצאת לעולם האמיתי. לא בחיים כמובן. כוונתי שתוכלי לבחור מישהו מסוים שהכרת בו בחייך הקודמים, ולדעתך הכי ניפגע מאובדנך,ופשוט להשגיח עליו ולעזור לו בכל שתוכלי כדי להתגבר על האסון שקרא.במה תיבחרי, גברת כוהן?" שאל הקול. "אני.. אני חושבת שאני אבחר באפשרות השנייה" גמגמתי. דבריו הכי דברים כבדים, ולקח לי כמה זמן לעקל אותם..
"מצוין" הוסיף הקול אחרי כמה דקות. הוא ראה את הבאת פני המזועזעות, ודי ריחם עלי. כנראה גם הוא לא חושב שמגיע לי למות .. "יש לך שעה להחליט על מי את רוצה לשאול" הוא אמר, וסימן לי לצאת.
יצאתי באיטיות. פחדתי ליפול. עוד הייתי מזועזעת.. ובצדק. איך אתם הייתם מגיבים לכך?בהרהורים אלה, נגשתי אל אחד הכיסאות והתיישבתי עליו.
כנראה זה זמן מתאים לספר לכם קצת עלי. שמי הוא סילבי. או סילביה כוהן. אני בת ארבעה עשר. היום היה יום הולדתי.. היום הנורא בחיי.. היום שבו עזבתי את כולכם, בגלל רגע אחד שעברתי את הכביש, ולא הייתי ערנית מספיק.לבסוף מתתי בבית החולים, מאיבוד יתר של דם. ועברתי לכאן.. ההרגשה כאן היא הרגשה נקייה וצחה.. הרגשה אלוהית..אך אני עדיין מתגעגעת לשם מאוד.. טוב אין לי הרבה זמן. במשך השעה הבאה שקעתי בהרהורים ובמחשבות. על מי כדאי לי לבחור לשמור?לבסוף, כשהזמן כמעט תם, בחרתי מישהו. כן.. מישהו שהכרתי רק כמה שנים עלובות מחיי.. אך גם השנים האלה היו מאוד משמעותיות בעיני.מישהו שבעולם שלכם, הייתי מאוהבת בו קשות. אך כעט? מה הטעם. בחרתי דווקא בו, כי רציתי לבדוק כיצד זה השפיע עליו, והאים הוא באמת אהב אותי, כמו שאמרו השמועות..קראו לו טוני. אחד מידידי הטובים. אחד מהבנים היחידים, שהיו כה קרובים אלי.
"היי כוהנית האדון רוצה לראות אותך" שמעתי את ציורי המלאכים שעל הדלת קוראים לי שוב. "כן.. אני באה" אמרתי להם, ונכנסתי. התיישבת על הכיסא הלבן שמול השולחן. הפעם גם לא ראיתי את פניו של ה"אדון". "בחרת?" הוא שאל אותי והסתכל עלי במבט בוחן. "כן.. בחרתי את טוני רן, בעיר נתניה שבישראל." אמרתי בביטחון. "כמובן.. בחירה נעה. אני בטוח שהוא ישמח שיש לו מלאכית שומרת משלו.." . אלה היו המילים האחרונות ששמעתי.
התעוררתי בבוקר שטוף שמש, על ספה בסלון כלשהו. קמתי, והסתובבתי, ולא לקח לי הרבה זמן להבין, שאני לא נמצאת בביתי.הייתי המומה.."מעניין איפה אני" חשבתי. לפתע, שמעתי צעדים מכיוון אחד החדרים האחרים של הבית הזר. רציתי להתחבא, אך לא היה היכן. קפאתי במקומי, ועצמתי את עיני. תמיד היו לי הרגלים משונים כאלה.. תמיד כשחששתי או דאגתי או אפילו פחדתי, עצמתי את עיני. אז שמעתי מישהו נכנס לחדר. פתחתי עין אחת באיטיות. ראיתי את טוני חולף על פני במהירות, לוקח מעיל ויוצא מהדירה. לא הבנתי מה קרא. "שלום לך" שמעתי קול מאחורי. היה זה אותו מלאך שלבש חליפה חגיגית לבנה ומפוארת, שפגשתי קודם במסדרון הלבן. "תפקידך התחיל" הוא המשיך. "מה.. אבל.. אך טוני לא.. לא ראה אותי?" גמגמתי בבהלה. "דבר ראשון – עכשיו את רוח. את יכולה לגרום שיראו אותך, ואת יכולה לגרום שלא יראו אותך. את יכולה לעבור דרך הזמן והחלל, וגם דרך קירות, וכל מה שתרצי. כמו כן תוכלי גם לבחור לעצמך בגדים ותחפושות.. כל שתרצי. אך דבר אחד לעולם לא תוכלי לעשות והוא לחיות."הוא אמר. "אני.. אני לא מבינה.. מה.. מה לעשות?" שאלתי בהפתעה, למרות שבשלב זה שום דבר לא היה אמור להפתיע אותי עוד. "תנסי" הוא אמר בביטחון נוסף, ויכולתי לשמוע נימת פקודה בקולו. "איך?" שאלתי. עדיין לא תפסתי עוד את כל העניין. "תחשבי על המקום שאליו תרצי להגיע, תעצמי את עיניך, ואז.." הוא נעלם. "מה?" שאלתי "היי אתה שם? תחזור" צעקתי אליו. לאחר שחיפשתי אחריו, והבנתי שהוא נעלם לי, החלטתי לנסות לעשות כדבריו. ואז חשבתי.. לאן כדאי לי ללכת. אחרי טוני כמובן! אז אמרתי את המילים האלה בראשי :" המקום בו טוני נמצא כעט,לאותו מקום בדיוק ", ועצמתי את עיני. הכול היה חשוך למספר שניות. כאשר פתחתי אותן, שמעתי רעשים של ילדים סביבי. רעשים מוכרים.. אולי של אנשים שאני הכרתי? כשפתחתי את עיני, מצאתי את עצמי יושבת ליד טוני, בהסעה, מושב לידו באוטובוס. האוטובוס שהסיע אותי אז לבית הספר.. התגעגעתי לזמנים האלה..
אחרי כמה דקות, הבחנתי בפרטים קטנים יותר של המצב. הבחנתי בכך שאני לובשת שמלת מיני לבנה ודקיקה, שבדה היה בד רך. ולא חשוב כמה אזוז אקפוץ או אתנועע, לא יראו לי שום דבר והשמלה לא תתרומם. הסתכלתי על טוני. הוא ישב לידי במבט עצוב ומושפל, ושמע מוזיקה. היו לי פרפרים בבטן.. עוד היו לי כלפיו רגשות. זכרתי שעוד אינו רואה אותי, והעדפתי כך. "אחר כך אופיע לפניו.. לא עכשיו.. "חשבתי. קודם רציתי לבדוק את התנהגותו. התקרבתי אליו, כדי לראות את מבטו. עוד קצת.. עוד טיפה..
"טוני" שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את מרי. ילדה יפה עם גזרה מושלמת, שכל הבנים רצו. כשחושבים כל זה, טוני ומרי יכלו להיות זוג מאוד יפה. שניהם מדהימים ביופי שלהם, ויש להם אופי די דומה. בזמן היה טוני הוריד את האוזניות מאוזניו, והסתכל עליה, עם מבט מושפל. עדיין שתק. "נו מה קרא?" שאלה אותו במינה חסרת סבלנות. "כ.. כלום" הוא ענה בקול סדוק. "טוב קיצר אנחנו משחקים אמת או חובה מאחורה.. אתה בא?" שאלה מרי, והתיישבה לידו. זזתי במהירות, עד שמצאתי את עצמי יושבת על בירכיו. זה כבר לא ממש שינה.. אני רוח עכשיו.. הוא לא ירגיש בי.. "לא.. לא בא לי" הוא ענה לה. "זה בגלל סילבי"? שאלה מרי בקול טורדני. הוא לא ענה . "נו עזוב אותה כבר! יש לי דרך לעודד אותך.." היא לחשה לתוך אוזנו, והתקרבה אליו. "נו.." היא לחשה. פניהם היו קרובים מידי אחד לשני. לא יכולתי להסתכל.. "לא די מרי תעזבי אותי" הוא צעק עליה, ודחף אותה ממנה. "טוב נו, רק רציתי לעזור" היא ענתה נעלבת. "אז אם יבוא לך תבוא?" שאלה בקול מתוק ורך "ההצעה שלי עדיין בתוקף.." היא לחשה. הוא לא ענה, והחזיר את האוזניות לאוזניו. מרי הלכה משם נעלבת. הוא המשיך לבהות דרך החלון, לנוף האין סופי.. נאנחתי. היה חבל לי עליו. ככה המשיכה כל הנסיעה, בשקט ובשתיקה...
כשהגענו לבית הספר, טוני ירד אחרון מהאוטובוס, והלך בצעדים איטיים לכיתה. מזג האוויר היה קריר. ולמרות שהייתי בשמלת מיני קצרצרה, לא היה לי קר. "אולי עוד יש דברים טובים בלהיות רוח.." חשבתי. המשכנו ללכת, והגענו לדלת הכיתה. טוני ניכנס עצוב ומבואס, שם את תיקו על הכיסא והתיישב עם הראש על הידיים. נכנסתי אחריו. זאת תהיה גם הזדמנות טובה לראות מה קרא לחברותי.. אולי אותן אוכל לנסות ולעודד גם. נכנסתי. כל הבנות בכיתה היו עם פנים עצובות ומושפלות. שמעתי בכי מאחת מפינות הכיתה. זו הייתה ענבר. אחת מחברותי הקרובות ביותר. אחת שלא בכתה כמעט אף פעם. בעצם? מאז שהכרתי אותה היא לא בכתה ולא התעצבה אף פעם.הבנות עברו לידה בעצב. אף אחד לא שם לב. כנראה הן ידעו שלא יוכלו לעשות דבר. התקרבתי אליה והתיישבתי לידה. "ענבר.." לחשתי לעבר אוזנה. "דיי תעזבו אותי!" היא צעקה אלי בבכי "ועכשיו אתן גם מנסות לחקות את קולה?". היא שמעה אותי.. "ענבר! ענבר זאת באמת אני תרימי את הראש לשנייה!" אמרתי שוב. "לא רוצה.."היא ענתה בקול סדוק ושבור. חשבתי כמה רגעים. רציתי לגרום לה להרים את ראשה. נזכרתי בשיר ששרתי לה רבות, שעיצבן אותה ושרתי לה בקול המתוק והחמוד שהייתה אוהבת:
"אנחנו חברות.. כל יום אנחנו מדברות.. לפעמים פתאום רבות.. אבל עדיין אוהבות..". הסתכלתי לכיוונה כשסיימתי. "אני.. סילביה?" היא גמגמה, והסתכלה אל עיני. "את חייה.." היא אמרה בשמחה, וקפצה לחבק אותי חיבוק גדול. "אני.. ענבר אני לא חייה.. נתנו לי הזדמנות לעבור לכם, ולבקר אותכם , ולשמור עליכם מעט.."אמרתי בקול עצוב. "אוי שתקי כבר.. העיקר שאת כאן.."היא אמרה כשדמעות שמחה בעיניה."ומה זאת השמלה המהממת הזאת? יש תנעים טובים בגן עדן, הא?" היא שאלה. כל כך התגעגעתי אליה.. תמיד הייתה כזאת חיובית ואופטימית.. "בואי" לחשתי לה, הקמתי אותה ולקחתי אותה החוצה.
"סילבי.. "היא לחשה אלי שוב.. כנראה לא האמינה שאני באמת ובתמים עומדת מולה "אני.. כולם כל כך מתגעגעים אליך.. כל בית הספר מתאבל עליך.. וכל הבנים בכיתה אפילו בכו.. המון שיעורים התבטלו לנו בגללך.. אני לא מאמינה שאת עומדת מולי..". הייתה שתיקה של כמה רגעים.. "בעיקר טוני" היא הוסיפה. "את לא היית מאמינה לעולם כמה הוא אהב אותך.. ידעתי את זה.. אבל נשבעתי לו שאני לא אגלה לך.. אני מצטערת" היא לחשה. נתתי לה חיבוק חיובי.. "קבלי ח"ח" לחשתי לה. "חילזון חולני?" היא צחקה.
"עכשיו.. עלי ללכת לדבר עם מישהו.. ולנסות לעודד אותו.." אמרתי בעיניים מושפלות "אני לא רוצה שהוא יסבול בגללי".. נפרדתי ממה בחיבוק גדול, וחזרתי לכיתה. באותו הרגע נעלמתי מעיניה..
נגשתי אל טוני. הוא עוד שכב על השולחן עם הראש על הידיים. "טוני.."לחשתי לו. "טוני.. זאת אני" אמרתי באושר."תעזבו אותי.. זה לא מצחיק.." הוא ענה בקול שבור ובנימה פגועה "אני לא רוצה לדבר עכשיו אם אף אחד..". ליטפתי את שערו, ואז החלטתי לעשות את מה שרק אני הייתי תמיד עושה. העמדתי לו את השיער והרסתי לו את הג'ל.. זה תמיד עיצבן אותו.. אבל זה היה סימן ההיכרות היחיד ביני לבינו שזכרתי באותו רגע. "דיי "הוא התעצבן עלי. "בסדר.. סליחה.." עניתי כמו תמיד, מתוך הרגל. "רגע.. סילבי?" הוא שאל בקול שמח והרים את ראשו באתיות. "אלה מי" לחשתי אליו בבכי. הוא היה המום, וכן גם אני. כולי רעדתי. "אני.." לא ידעתי מה לומר. דמעות עלו בעיני התכלת שלי. "אני מצטערת.." אמרתי לבסוף "לא רציתי שזה מה שיקרא.. אני כל כך מצטערת.." לחשבתי בבכי. "זאת לא .. לא אשמתך" הוא ענה המום. וכך ישבתי כמה דקות. בהינו אחד בשני, כשדמעות בעינינו.
אחרי כמה זמן, הכול התחיל לקרות מהר מאוד.. אפילו יותר מידי מהר. אחרי ששינו בהינו אחד בשני במבוכה, הוא התקרב אלי, אחז במותני ובראשי בעדינו, והתנשקנו."אני אוהב אותך.." הוא אמר לבסוף. באותו רגע לא יכולתי להחזיק יותר מעמד. פרצתי בבכי. הוא אימץ אותי קרוב אליו. פשוט בכיתי במשך המון זמן.. הילדים בכיתה התחילו לשים לב שאני שם.. הם שמעו אותי.. כולם התקרבו ונעמדו מלפנינו, בעודי בוכה בכי סוער. "סילבי?" כולם גמגמו פה אחד, ועמדו עם פה פעור לרווחה. באותו רגע המורה נכנסה לכיתה. "סליחה על האיחור.." היא גמגמה. אז היא ראה אותי "סילביה? סילביה כוהן את חייה???" היא שאלה מבוהלת.המשכתי לבכות. מתוך הבכי, ניסיתי לומר כמה דברים.. גמגמתי עד כמה שאני מצטערת.. ועד כמה שאני מתגעגעת.. וגם על כך שעליהם להמשיך הלאה ולהתגבר. ככה המשיך כל היום בבית הספר. כל הכיתה בכלל לא למדה, רק חיבקה אותי ודיברה איתי. כולם בכו, והצטערו.. כל החברות.. כל הידידים.. אפילו המנהל והמורים.
בערב, כשכולם נפרדו ממני, רק אני וטוני נשארנו בכיתה. "אז.. את נשארת?" הוא שאל בקול שמח ומאושר, קול שלא שמעתי מזה זמן רב. "אני.." אמרתי.. לפתע נעלמתי... "סילביה.. סילבייי" הוא צעק צעקה מלאת כאב. נעלמתי לאט מול עניו..
פתחתי את עיני על אותו כיסא לבן וגדול, בתוך החדר הלבן. מולי שוב היה השולחן של "האדון" והוא היה שם. "גברת כוהן, ישנה בעיה" אמר הקול. "מה.. מה קרא? איך הגעתי לכאן" הייתי מבולבלת."כמו שאמרתי, נוצרה בעיה" המשיך הקול לדבר, כאילו שלא שם לב בכלל לשאלותיי. "יש בידייך אפשרות לעזור לאחת מבנות כיתתך.. היא אמורה למות מחר.. עליך לוותר על שנת המתנה שהענקנו לך, ועל היכולת להופיע בין בני האדם.." הוא אמר בעצב ובקול רם. "על היכולת.. מי זאת הילדה שאמורה למות מחר?"גמגמתי בעצב. "מריה נסטיקניב.. " הוא ענה לי בקול בטוח."מרי??" שאלתי אותו. מאז שנות היסודי, מרי לא הייתה חברה מאוד קרובה שלי. היא הייתה נערה שאהבתה הגדולה לבנים הפריעה מאוד לרוב הבנות. רבות מחברותיה שנאו אותה.. ולא רק בגלל תשוקתה לבנים. אלה בגלל שהייתה מרשעת ורעה לכולם. הייתי בבעיה אמיתית.
"מרי..?" שאלתי. "כן" הוא ענה בקול רם "נו מה החלטת?" הוא העיץ בי. "מצד אחד.. למרי די מגיעה למות.. על כך שהייתה מרושעת לכולם, רעה וחסרת התחשבות.." עניתי בכעס. לקחתי נשימה עמוקה, והמשכתי "אבל אפילו לה עדיף להיות שם.. פה יהיה לה רע.. אני מכירה אותה מספיק בשביל לדעת זאת..
אני מוכנה לוותר בשבילה" אמרתי לבסוף.. מאז הכול נהיה מעורפל..
התעוררתי בחדרי, בביתי, בלי ההרגשה האלוהית שהרגשתי כל הזמן בו מתתי.. הכול היה בדיוק כמו שהיה אז.. התאריך היה אותו תאריך שבו קרתה לי התאונה.. או יותר נכון.. לא קרתה. שפשפתי את עיני. אז, הבחנתי בפתק שהיה מונח על השידה לידי. פתחתי אותו, וקראתי.
"את בחרת בטובת האחר, מאשר בטובתך האישית.
מגיעה לך להישאר בחיים.. אז החזרנו אותך.
על החתום, אלוהים"
אחרי כמה שניות המכתב השמיד את עצמו. מאז חיי המשיכו כרגיל. ועד היום איני יודעת, אם היה זה חלום, או שמה באמת הייתי המלאכית השומרת עליו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
