אני פשוט לא ידועת מה לעשות עם עצמי..
אמא שלי עדיין מאושפזת בבית החולים, כבר יום שני שזה ככה.
אני לבד בבית.. והפעם? אני חוששת שאני יודעת מה יש לה..
אף אחד לא יודע מה יש לה.. ככה היא אומרת. כל הבדיקות האפשריות
כבר עשו לה.. אבל יש לי הרגשה שהיא לא מגלה לי משו.. ויש לה סיבה..
אני לא בטוחה. אבל כל היום הייתה לי הרגשה כזאתי ש.. אולי יש לה סרטן המעי הגס??
תחשבו על זה.. כואב לה בבטן, בחילות, חום, הקאות, עייפות, חוסר תאבון, כאבים עזים..
אני לא רוצה לחשוב על זה.. אני לא רוצה לדעת שזה אמיתי.
עוד לא אמרו לי כלום. עוד אני לא יודעת.. כך שאין יל על מה להיות עצובה..
העידכון הבא? אחרי שאני חוזרת מהביקור בבית החולים.. אני אכתוב מה גיליתי שיש לה..
אני מקווה שזה לא סרטן.. אני באמת מקווה שזה לא. אבל עם כל שניה שעוברת,
זה ניראה לי יותר ויותר אמיתי ונכון!
אני לא רוצה לאבד את הבנאדם הכי קרוב אלי.. ואם אני אאבד אותה???.
מה אני אעשה? מה יהיה איתי? לאן אני אלך? לסבא וסבתה שלי שבקושי מצליחים
לשרוד בעצמם בעולם הקר הזה?? לפנימיה? מה אני כבר רוצה לאבד את הבתולין שלי??..
לא.. אני לא.. אני לא רוצה שזה מה שיקרא.. אני רוצה שהיא תהיה חזקה.. אני רוצה
שהיא תחזיק מעמד... גם אם מש שיש לה, זה הסרטן..
כולם כאלה נחמדים, וןמנסים לעזור כל פעם, וכל החברות + האויבות שלי אפילו משטפות
אותי במה שקורא להן, מדברות אותי, שומרות עלי.. מזמינות אותי אליהן..
אבל.. זה לא עוזר.. תודה והכל אבל.. אם המשהוא הזה שאני פוחדת שיקרא באמת יקרא,
דיי אני לא יכולה לדבר על זה..
ליזה דיי תהיאי אופטימית: לפחות יש לי פטור מכל המיבחנים, ויש לי תרוץ לאי הכנת
שיעורים, ויש לי תירוץ למה לצאת באמצע השיעור או לא לרצות להיות בכיתה כמה זמן..
אבל.. זה לא יהיה שווה את זה.. פשוט לא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
