תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.

כששמים את הצבא על משקולות הצדק שלי,

מחשיבים אובדן כל סוג של יכולת לחבר [למרות שהצבא עצמו מביא אותך לכל מיני אנשים מעניינים שמוכנים לוותר על חוויית האישה מחכה לי בבית ומוכנים להפוך ל-אני מחכה בבית לאשתי שתחזור משדה הקרב].

מחשיבים אובדן התחביבים שלי, מועטים ככל שיהיו.

אובדן חברים, שכנראה רציתי לאבד, כי את מי שאני רוצה בחיים שלי אני שומרת חזק חזק,

וכמה חברים מאוד מאוד טובים שאספתי לי מהבסיס ומעוד כמה מקומות.

יש לי פלוס דיי גדול בחשבון, אפילו שהמשכורת הצבאית שואפת לאפס, ועוד אחרי תוספת פעילות.

פלוס רציני באיך שאני נראית [גם בקילוגרמים וגם בסטייל שלי. עדיין שמרני, אבל הרבה יותר נשי].

לפני כמה שבועות מלא אנשים ניגשו אלי אחרי ההופעה ואמרו לי שהם לא זיהו אותי ואשכרה שאלו את מי שיושב לידם מי אני. והם פאקינג היו איתי בצופים, האנשים שהכי הכירו אותי בעולם. ואני שואלת, מה השתנה? אז הם אומרים לי:" את יותר אישה".

קצת יותר שחצנית, קצת יותר בטוחה בעצמי,

הרבה יותר משכילה.

מופתעת מהקקצ שלי. ארבעה אנשים מהיחידה יצאו, אחד נפל מאיתנו והלך סתם ללמדן. עוד אחד מהיחשתפ שמגיע ישירות אלי, תחת חסותי ומרותי חהחה. הרבה פחות קבע ממה שחשבתי. וזה בעצם משנה את כל התמונה.

בהלם שמישהי מהבסיס שלי בדיוק ילדה. מה את צריכה את זה עכשיו? ומישהי מהצופים חזרה בתשובה והיא מאורסת. חוט שדרה מישהו?!

שנה אחרי,

הברכיים והלב כואבים הרבה יותר,

הראש פחות.

=).