לא בדיוק הכול

הנה גילוי קטן :

כול יום אני חוזרת הביתה באוטובוס הציבורי. אני שונאת את האוטובוס של בית הספר, הוא עושה סיבוב בכול העיר דרך כול שכונותיה ולבית שלי אחרון אחרון. אבעים דקות בערך שמטריפות אותי כול-כך. אז נכון, אם נמדוד זמן האוטובוס הציבורי עושה כמעט אותו הדבר בגלל שהוא עוצר כול דקה, והוא לא עוצר קרוב לבית כמו השני- אבל בכול-זאת אני מרגישה שאני חכמה ויעילה ולוקחת אוטובוס ציבורי כול יום מהבצפר. 

בדרך מהתחנה שהורידה אותי אל הבית יש בית גדול ברחוב שבאיזורו יש 3 מצלמות אבטחה עליוניות וגלויות- 2 מלפניי ואחד מאחוריי. ובכן, מתוך שיעמום, דמיון מפותח או טימטום אנושי פיתחתי לעצמי תחביב נחמד. בכול יום באותה השעה, בעודי צועדת לביתי- אני מסתכלת ישירות אל המצלמות, ועפה על עצמי. יש ימים בהם אני מצדיעה אל המצלמות, יש ימים שבהם אני בכוונה לא מסתכלת, ויש ימים שאני מסתכלת גם על המצלמה האחורית בחיוך זדוני. הכול מתוכנן וספונטני באותו הזמן. בראש אני חושבת לעצמי סיפורים מטריפים על בית שבו יש רצח, ובתקופה שלפניו קורים כול מני דברים מוזרים בבית. בכול יום בו סובבתי את הראש למצלמה האחורית, פרצו אל הבית או פגעו במשפחה. אחרי הכול יסתכלו במצלמות, ואחרי פיענוח עמוק גילו שאוליי הילדה התמימה והחמודה שחוזרת מבית-הספר כול יום קשורה איכשהו לסיפור.

יום אחד חזרתי בערב מהדרך ההיא. החלטתי שזה יהיה אדיר לרוץ ולעשות כאילו אני בורחת ממשהו (כן, חשבתי ככה). אז רצתי עם הקפוצ'ון על ראשי ובאמצע הריצה הסתכלתי לאחור על המצלמה השלישית- צוחקת לעצמי וגורמת למכונית שעברה לתהות מה יש לי.