(יערה אוהבת את הסיפור הזה)
" משטרה שלום
אני כותב לכם מכתב כי בטלפון אתם תמיד מנתקים. אני לא בטוח למה, אבל אני מקוה שכאן אוליי כן תקשיבו. אני רוצה לדווח, אבל אני לא בטוח איזה סוג דיווח זה.
אני גר ברחוב החמנית ואני נמצא בבית פרטי. גר רק עם אבא. כול יום אני הולך לבית-הספר, וחוזר הביתה לבד. הבית נעול תמיד ואני אף-פעם לא שוכח לסובב את המפתח לא פעם אחת אלא פעמיים. אין לי חלונות בחדר, יש רק במטבח. בין השעות שש אחר-הצהריים לתשע הרחוב שלי מאוד שקט. אין רעשים, אפילו לא של כלב או חתולים מיוחמים. אין רעש ואין שום קול. רק צלילי הקלידים שלי. אני מתכתב עם החבר שלי, דון. הוא לא בדיוק חבר, כי אף-פעם לא ראיתי אותו - אבל הוא החבר היחידי שאי פעם היה לי, אז אם מתחשבים בשתי הנסיבות אפשר לאמר שהוא... חבר רחוק.
אני מדבר עם החבר הרחוק שלי דון כול יום. הוא מאוד נחמד ומצחיק, הוא מספר לי בדיחות ושולח לי תמונות וסרטונים מעניינים, ואני מספר לו על היום שעבר ועל כמה שאבא מעצבן (הוא מאוד מעצבן). אני מקליד לו והמקלדת משמיע 'קליק', 'קליק', וזה כול מה ששומעים במשך שלוש שעות. וזה רגיל ובסדר.
אבל בזמן האחרון כבר יש פחות שקט. בין השעות שש לתשע, אני שומע פתאום צעדים חזקים, ואז אני אומר לדון שאני הולך לרגע ואני הולך להסתכל בחלון. יש שם גבר בשחור, בכול יום שאני בא- הגבר מסתכל במסך הפלאפון שלו, מקליד משהו ומחזיר את המכשיר לכיס. הוא עוצר במקום, בדיוק מתיי שאני מסתכל, אבל במקום להסתכל אליי כמו שאני מצפה שיקרה, הוא מסתכל למעלה, לאופק אני חושב. הוא שורק ברעש, עם הידיים והכול.
ואז לאחר שתי דקות כול החיות של השכונה מתחילות להרעיש. החתולים מייללים, הכלבים נובחים, הציפורים מצייצות בכאב ואפילו התרנגולות של השכן מבית מספר שלוש מתחילות את ה'קורוקירו' להם לפני הזמן המתאים.
מן צירוף מקרים מוזר שכזה, שחוזר על עצמו שוב ושוב במדוייק. השכנים מתנהגים כרגיל ואבא לא רוצה לשמוע וגם אתם לא מתעניינים כול-כך, אבל אני חושב שכדאי שתסתכלו. כי תבינו, אף-פעם אין רעש בין שש לתשע, ותמיד דווקא כשאני בא להסתכל הוא מסתכל אל האופק. בדיוק כשאני מסתכל ומשמיע רעש קטנטן של חריקת הדלת דווקא אז הוא יחליט לבדוק מה שלום השמש?
ביום שלישי בשעה שבע וארבעים שמעתי דפיקות על הדלת. ואף-פעם לא דופקים על הדלת שלי, זה לא קורה. שאלתי מי שם ולא הייתה תשובה, אז הסתכלתי בעינית הדלת. לא היה אף אחד- פתחתי לחלקיק השנייה את הדלת וסגרתי במהירות, נועל פעמיים. זה היה קצת מוזר אבל חזרתי למחשב כרגיל. אבל חזרתי והמחשב היה סגור- סגור ומקולקל.
אין לי כסף למחשב חדש אז זה גם מאוד עצוב ועכשיו משעמם ובטח דון לא יודע מה קרה לי. אני קורא ספר ומסתכל לייד החלון- על האיש השחור שמסתכל אל האופק והחיות הרועשות. וזה כול פעם!
בבקשה, משטרה- רק תבואו ותסתכלו לרגע, יחד איתי, מהחלון. תראו, ואז תבינו.
זה לא בסדר מה שיש שם, אני מבטיח לכם.
ואם תבואו ולא יהיה כלום אז בסדר ואם תבואו ויהיה משהו ולא תעשו כלום אז בסדר אבל רק תבואו בבקשה, בסדר?
תודה "
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
