השביל עבה מאוד, ובעל המון אפשרויות לטייל בו- אפשר לרוץ, אפשר ללכת לאט ואפשר גם פשוט לשבת באמצע ולהשאר במקום. הרבה נקודות מפנה יש לשביל- יש שבילים אשר דרכו עליהם פעמים רבות, ויש את האלו הנדירים- שבילים נהדרים עם חמניות ענקיות והמון שמש וכוכבים, וכול אחד מגיע לבסוף לשביל המיוחד הזה שלו, רק שלו.
רוב האנשים בוחרים להשאר בנטיב הקבוע, הרגיל וחסר הקשיים רוב הזמן. בלי יותר מדיי עליות וירידות, בלי יותר מדיי אפשרויות. אבל הגברת רוצה ללכת הרחק-הרחק, הגברת רוצה להגיע לחמניות. היא רוצה למצוא את השמש ואת היקר מכול, לדעת שהיא עשתה הכי הרבה, הגיע למקום הכי גבוה ויפה. הגברת מוכנה להשקיע מאמצים, לא אכפת לה קצת ליפול בדרך, זה לגמרי בסדר.
הרבה פעמים הגברת הגיעה לנקודות פנייה כאלו או אחרות, נקודות פנייה שמובילות לעוד נקודות פנייה ועוד נקודות פנייה- יש כאלו שהם קצרות ומייד מחזירות אותה לנטיב הרגיל ויש כאלו שמביאות אותה לנטיב חדש לגמריי. הרבה פעמים הגיעה הגברת לנקודות פנייה, אבל נקודת פנייה כזו היא עוד לא הכירה.
כול כיוון יוביל אותה לדרך שונה לגמריי- בשום מצב היא לא תחזור לשביל הישן. וכול שביל יביא אותה לבסוף לשמש- היא תבחר בשביל, תדבוק בו ותגיע לפסגה, זהו התכנון. אך הבעיה היא שיש כל-כך הרבה פסגות, כול כך הרבה סוגי חמניות נפלאות בצבעי הקשת-בענן, וכולן יהיו נפלאות אך כול-כך שונות.
כול העתיד שלה תלוי בבחירה אחת, וזה כול-כך משונה ומבלבל, אתם בטח מבינים.
אי אפשר לדעת מה הולך להיות בשביל הבא, אי אפשר לראות את ההמשך. ואוליי הגברת תעשה טעות, ותבחר בשביל הלא נכון? ואיך תדע אם הוא לא נכון, איך תדע מה היה השביל הנכון? לייד כול פנייה יש הסבר כה קצר, הסבר שלא מסביר דבר לגביי ההמשך.
איך היא תדע?
ולמה אני בוכה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
