יש לו עניים כחולות ענקיות ושיער שטני בהיר. הוא בחוג לגו, והוא הכי מוכשר שיש- הוא פרפקציוניסט מטורף ועל כול דבר קטן שלא בסדר הוא תמיד ישאף לשלמות. הוא מצייר תמיד בפינה הקטנה של הדף, כאילו שומר מקום למשהו גדול יותר שאף-פעם לא בא. הוא מסיים את שיעוריו מהר יותר מכולם, גם בחשבון וגם בלשון- ותמיד עוזר לכולם, גם אם לא מבקשים. הוא לא אוהב לאכול יותר מדיי, אבל אף-פעם לא מתלונן על הארוחה. הוא אח אוהב וטוב לאחיו הגדול, וגם אותי הוא דיי אוהב. אני צופה בו מאחורה, עומד על המושב הלבן כדיי להציץ מה קורה בבמת יום הזכרון, נשען מדיי פעם על אביו מתוך עייפות ולא מבין כלום ממה שהולך שם. על צג המסך מוצגים שמות הנופלים מבית הספר היסודי שלי, וחברתי לוחשת לי בשמחה שלא נוסף אף שם חדש. אני מסתכלת על ערן וחושבת עליו, על העתיד שלו. אני חושבת איך הוא יסתדר בחטיבה, ואם הילדים יקבלו את הטיקים הקטנים שלו בעניים הגדולות ואת החכמה המפוצצת שלו והיצירתיות, ואיך הוא יסתדר ומתיי תהיה הנשיקה הראשונה שלו. אני חושבת במה הוא יעבוד לפרנסתו, וכמה ילדים יהיו לו ואיזה מן בית. אני חושבת שאוליי כול זה לא יקרה.
אני חושבת על כול הילדים האלו, קטנים ותמימים ולאף אחד לא מגיע למות. ולא לערן, בבקשה.
ולא לניב, ולא לשירה, ולא לעמית, ולא להילה, ולא למיקה, ולא ליונתן, ולא ליאלי, ולא לאף אחד בבקשה.
זה עצוב מדיי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
