כול השבילים פתוחים בנתיים, ועדיין אין שלט 'עצור' שאני יכולה לראות ממקומי פה, אפילו אם אני אתאמץ ממש חזק, אין לי משקפת. חיוך רחב ועניים צבועות בשחור וזהב, שמלה צמודה כדיי שיראו כלום. מוסיקה חזקה באוזניים דקות, בכול צעד אני מרגישה את עצם השוקה שלי כמעט ויוצאת החוצה, קורעת את העור. כל כך הרבה אפשרויות ודרכים שאני אקח אותם לבד, ואין מי שיחזיק.
חתונה לבנה. היא צועדת לקראתו ומבטו מוקסם.
את הדמעות שלה רואים דרך ההינומה. ויש לה מסלול שהיא יודעת בדיוק לאן ללכת. וכול הנטיבים שרק לקחה, כל הזכרונות וכול הכאבים, הנה הם כאן איתה, מחבקים אותה. "אני אעשה את כול מה שרק אוכל" הוא אומר לה. הוא יודע שלא משנה איזו דרך הוא ייקח מכאן, הוא יקח אותה עם האישה שמולו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
