מעצם הנסיון המודרני הזה, לשפר את איכות החיים שלנו. הכול יהיה יותר פשוט, הם אומרים. כאשר תהיי יפה, חכם, עשיר, מוצלח, אהוב. וכאשר אתה לא מצליח להגיע לרמת השלמות הזו, מה אתה אלא כלום, פיסה קטנה ונוראית. כול האנשים המוצלחים והנהדרים האלו במסכים, ואתה כול-כך תפל אבל רק רוצה להיות מאושר. והריי איך תשיג את האושר הזה? דרך הכסף, ההצלחה. או אוליי אם תמצא כבר מישהו שיאהב אותך, אם תמרוט עוד שערה בין הגבות. ואוליי אלוהים יעזור, אם הוא בכלל קיים ואוליי בכלל תידרס מחר?
ולעולם אתה הריי תראה שאתה מצליח, עוד תמונה מרוטשת עם חיוך רחב ומזוייף, רק שלא יחשבו אחרת. ולמה לך להיות עצוב? כשלאנשים אחרים החיים כל-כך נוראיים, מלאים טרגדיות, ואתה בריא ושלם ואפילו יש לך הורים שאוהבים אותך. וכול הבעיות הקטנות האלו, למה שהם יכעיסו אותך? ובכול-זאת הכעס מתמלא. כול-כך הרבה אינפורמציות שנוגדות אחת את השנייה, ומי אתה כבר שתבין מה נכון.
ובחוץ כול-כך נעים. ופה מחניק.
באופן אישי אני חושבת שיש לי קצת דיכאון דו-קוטבי. מאניה דפריסיבי. אם אני מסתכלת על היום שלי, או השבוע שלי, אין ספק שרק היום הספקתי גם לבכות מייאוש ותסכול ותחושה רעה כאשר רק שעה לפני התקף צחוק גילגל אותי במדרגות ומילא אותי בצעדים מאושרים ושירה בלתי-פוסקת. והנה אני כאן ואני לא יודעת אם אני שמחה כול-כך. השגרה הזו ניראית כול-כך צבועה אבל הגעתי למסקנה שאני באמת מרגישה, אופוריה ודיספוריה, כול-כך הרבה פעמים במהלך אותו יום או אותו שבוע או חודש שזה פשוט נורא. וזה אמיתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
