היום כשהשמש פרצה בין העננים הכבדים לכמה דקות, החיוך שחזר כבר משלשום נראה הגיוני. האצבעות הדקיקות והעקומות שלי מסוגלות לרקוד בין תו לתו, ופתאום ליצור מנגינה שנשמעת אוליי אפילו טוב. והעפרון החלש שהיה נראה שכבר לא יעשה שום-דבר מצליח פתאום ליצור משהו שאוליי אפילו טוב.
עדיין מחפשת ריגושים, אבל גם ככה נחמד. אני לא רוצה אותו, אבל גם לא אותו. ובכלל אנשים כל-כך בלתי מעניינים לאחרונה. יריקות של מילים ובדיחות מטופשות, צביעות נורמטיבית והמון חיבוקים. ואוליי אני לא צריכה אף-אחד, גם ככה נחמד. יש לי עוד זמן ובנתיים יש לי עוד המון לעשות, המון דברים ליצור
מעצמי. אני מצפה הריי להגיע לגדולות, לא?
אוליי אני חוזרת לעצמי. לא לעצמי, כי עצמי הוא כלל לא ברור. אבל לעצמי-שהיה-פעם-נחמד-אז-למה-לא-שוב.
עננים זה מהדברים היותר אהובים עליי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
