אני מודעת לכל-כך הרבה, אך הנאיביות מעקצצת לי ושרה לי שירים על כמה שהחלומות שלי עוד יתגשמו, על כמה שאני מסוגלת להכל. אני רוצה לטעום מאלפי תענוגות העולם, קצת מפה וקצת משם- להכנס לכול-כך הרבה דמויות שונות, להיות כול-כך הרבה דברים- להרגיש שהכל פתוח, וכלום לא עוצר אותי.
וזה בדיוק הזמן הזה, הרגע. לצמוח כול-כך הרבה, לגדל בתוכי עוד ועוד ניצנים, עד שאני כה גדולה ועשירה בעצמי. לבנות עוד אלפי חדרים, מבולגנים ככול שיהיו- מפוזרים בצלילים, במילים, צבעים וזכרונות. ולכל מקום שאלך, אני אפתח לעוד קסם, אלמד עוד טריק שיעשה לי לחייך.
ואני יודעת שהכל כאן- הכל מלפניי, מוצג לראווה- ואני רק צריכה לרוץ ואוכל להגיע לכל פסגה שרק ארצה, ולהיות כל-כך מדהימה, נפלאה, מוכשרת, מיוחדת, מוצלחת. הכל אני יכולה, הכל אני אעשה, הכל אני רוצה.
כל הרבה אפשרויות, ואני לא מבינה איך אנשים מסתגרים להם בחדר הקטן כל-כך שלהם, מתעלמים מהדלתות שעומדות להם מול העניים. הכל ריק להם אך הם מתמלאים מדבר אחד ובודד, ואיך הם יכולים?
ורק הזמן שמתקתק לי, ואני רוצה לעצור אותו. אם רק הייתי יכולה, הייתי בונה לי מגדלים של זמן ומטיילת בכל יום למסע אחר, אבל הזמן עוד מתקתק, ובנתיים- אני נשארת בלי כלום.
ועוד מעט כבר נקודת הזמן שלי תחלוף ורצף המסלולים שלי שוב ישתנה, ופתאום אצטרך לבחור חיים והכל כבר יגמר ואני אזדקן ואמות, והפחד הכי גדול שלי הוא להתחרט. שלא הספקתי, שלא הספקתי לטעום מהכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
