אלי אני קוראת לה. החברה החדשה שלי. זה התחיל כשהיא הייתה עם שיער מתולתל שהיא אף-פעם לא סידרה ולי היה שיער ארוך וחום. היא פשוט עברה ככה, במסדרון, וליטפה את השיער שלי לשנייה בזמן שהיא מתרחקת בלי להסתכל לאחור. הבטתי בה בחיוך. יש לה חולצות צבעוניות שנראות מלפני שנים וטרנינגים קרועים שהיא גונבת מאחרים. בחיים לא הייתי מסוגלת להתלבש ככה, אבל הלוואי ויכולתי, ככה, בלי לחשוב הרבה, לזרוק עליי טרנינג ישן של השרת ששכח אותו בחצר.
בבוקר לאחר מכן ראיתי אותה שוב וסימנתי לה שתבוא אחריי. היא ליוותה אותי לכמה שניות לפני שנכנסתי לשיעור, וסיפרתי לה על החלום שלי מהלילה לפני. עכשיו אני כבר לא ממש זוכרת אותו, אבל אני זוכרת שהתעוררתי עם החתול וזה היה יום ממש נחמד אחר-כך. אני לא יודעת הרבה על אלי. קוראים לה אליה, והיא צוחקת הרבה. אנחנו נוהגות להחליף צעיפים מדיי יום, סתם ככה. היא תמיד לוקחת את האוכל שלי, בדיוק כמו שאני רוצה. היא אחת שאפשר לחבק חיבוקים ארוכים, ואולי יש לה המון סיפורים מעניינים לספר ואולי לא אבל אני נהנית רק מהעצם חוסר הידיעה. אנחנו לא מדברות הרבה. פעם ניגנתי לה קצת בפסנתר, היא לא אמרה לי ששרתי יפה. אני אוהבת אותה ככה. פשוטה כזו, בלי שום רעיון מאחוריה. ככול שאני מכירה אנשים יותר ויותר קרוב, ככה הם נהיים יותר משעממים. בהתחלה, הכול כל כך מרגש- צבעים משונים בשיער ותמונות מתוחכמות בפייסבוק, המון חברים. הכל נראה נהדר בהתחלה, ואחר-כך כשאני באמת מתחילה להבין מי הם, אני משתעממת. המסתורין הוא המושך, לא המילים האלו שחוזרות על עצמם, שוב ושוב ושוב ושוב.
גם אני מתחילה לשעמם אני מניחה. מספרת על אותם הפציעות ואותם החוויות. אני בן-אדם של הרבה אנשים. שיראו אותי, כול אחד, כחדשה. מעניינת. מרתקת. שונה. לפניי שאני אהפוך לעוד אחת משאר העדר שלהם, אני אוהבת לראות אותם מחייכים להתנהגות המטופשת שלי, צוחקים על משפטי הציפורים שלי. שיספרו לי מי אני, ואני אספר להם מי הם.
אלי אני קוראת לה. ואוליי עוד מעט גם היא תהפוך לפיסת שעמום, חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. היחסים שלי עם אלי, כמו שני זרים שמצאו עצמם ביחד במיטה. אני אסתלק לפניי שגם היא תנסה להתקרב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
