למה חזרתי לזה
שוב לבכות על כל שטות, על הטון הזה המעיק של אמא ועל הרחמים העצמיים הפטתיים האלו. שלושה ימים נעולה מול המחשב המיגרנות חוזרות וגם הבית-ספר לא כזה מלהיב. החבר הזה עוזב אותי, אחרי החודשים האלו שהתקרבנו כול-כך עכשיו אני סתם כועסת עליו, כל כך רחוק ממני בלב. וגם ההוא כבר לא מדבר איתי ולא מתעניין אם הוא אי פעם הראה שכן. כולם רחוקים, כי כולם מבינים אותי, אבל גם אף-אחד לא לגמריי. אני משתפת את קומץ המחשבות שלי עם כל חתיכת זבוב ברחוב ונשארת עם ריק. אני חייבת משהו שימלא אותי, ואני מחפשת בנואשות אבל מוצאת את עצמי נדבקת לשטויות שאני בכלל לא רוצה.
המוח שלי מכביד עליי, ואני מאבדת כול משמעות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
