לא בדיוק הכול

יש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים. אחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. לאחרונה נהפכתי לבן-אדם שמתעסק בדברים מאוד שוליים לצד דברים מאוד חשובים, וזה קצת מוזר להתעסק בשניהם במקביל בלי להחליט מי מהם יותר אני. הדברים השוליים הם כמו אם אני חלק מהמחשבות של אדם כאשר הוא מאונן או בכמה אני נמצאת כנושא שיחה בריכולים ועד כמה אני באמת אוהבת מישהו או שאני רק רוצה חבר ולמה חברה שלי תחשוב שאני מגעילה כי אני מדברת רק על עצמי תמיד או פתאום נעלמת ממנה כשאני רוצה לדבר עם מישהי אחרת. הדברים החשובים יותר שאני מגדירה את עצמי כאחת שמתעסקת בהן הם שורשי בעיות. כמו למשל למה אנשים אוכלים בשר ומתעלמים מדברים מסוימים או למה אנשים בורחים או מפחדים או מנסים להתאבד ומה יש מחוץ ליקום אם אין אלוהים ועד כמה אני באמת הולכת יום אחד להבין את העולם ולמה יש רוע או מלחמות ורצח ועד כמה אני מודעת לעצמי ואיך יש ינשופים שיכולים לשנות לעצמם את כל הצורה ומהו הרצון לאהבה ואמנות ומוסיקה. לפעמים אני תוהה אם אני מתעסקת בהמון תחומי עניין כדיי שאנשים יגידו עליי שאני אחת שמתעסקת בהמון תחומי עניין. אני חושבת שאוליי זה נכון אבל שגם אם זה נכון זה נכון רק חלקית, כי אם באמת לא הייתי אוהבת שום תחום עניין לא היה לי עד כדיי כך חשוב שאנשים יחשבו שאין לי תחומי עניין בגלל שהייתי סובלת כל היום מלעשות דברים שאינם מעניינים אותי, וזה לא המצב. אני נהנית רוב הזמן. אבל אז אני שואלת את עצמי עד כמה זה אמיתי, ואני לא בטוחה כי אני לא לגמרי יודעת איך זה להרגיש כשמשהו מזוייף אבל מרגיש אמיתי בגלל שכל מה שאני מרגישה באותו הרגע הוא שזה אמיתי ורק אחר-כך מגלה שזייפתי לעצמי.

יש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים. אחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. קראתי פעם ציטוט,

באתי לכתוב את הציטוט ההוא אבל שחכתי אותו, אז פתחתי את הספר והתחלתי לחפש את הציטוט, ולגמרי לא מצאתי אותו, ואז מצאתי את הציטוט השני שאהבתי בספר הזה:

".. לא למצות אחרי שעה. הבנתי שאין לי את זה. אני לא איש של סיפורים ארוכים, אתה מבין? אתה מבין אותי?" (זאב זילבר / רחוב אחר / עמוד 139)

אחרי שכתבתי אותו פה הבנתי שהוא לא כול-כך מרשים כשכותבים אותו לבד, אבל פעם כשקראתי את הספר הזה והגעתי לחלק הזה של הסיפור זה מאוד צרם לי. אני לא בן-אדם של סיפורים ארוכים, אתם מבינים? קשה לי להמשיך ולהתמיד, אני מתפזרת. אני מתפזרת ומאבדת על עצמי שליטה. כמו איזה תינוק עם צלחת אוכל שהוא לוקח ומפזר על כל הפרצוף שלו, ממלא אותו פסטה ורוטב עגבניות ותפוחי אדמה שהם מלאי שמן ופירורים של שניצל וזה נראה ממש מגעיל וגם מרגיש מגעיל למרות שבאותו הרגע לפני כמה שניות זה הרגיש ממש טוב ונכון לעשייה. בעצם קוראים לזה חרטה. אבל איך לכתוב סיפור ארוך קשור בחרטה?

בהחלט קשור, כי לסיפור ארוך יש התקדמות של שלבים. פרק אחר פרק, והכותב כבר יודע את הסוף ואת השתלשלות העניינים. כול פרק, כמו אבן דרך, מקדמת את הקורא שלב אחד קדימה למציאת הפתרון, הפואנטה. קשה לי קצת למצוא פואנטה, למצוא סיום טוב שישאיר את כולם מחייכים עם קצת דמעה או שתיקת הלם, בהרגשה שהם השלימו את הקריאה. אני לא בן-אדם כזה, של סיפורים ארוכים. אני אבנה סיפור ובתוכו אני אבכה רק על הבחירה הקטנה הזו של איך יקראו לפרק הבא, ומה יקרה אילולא לא יקראו לפרק הבא בשם אחר ואוליי זה לגמרי ישפיע על המוח של הקורא ואוליי גם על שלי ועדיף ללכת על הדרך הבטוחה לפעמים או אוליי להסתכן כי חיים רק פעם אחת. סיפורים קצרצרים, ורק אתם תבחרו אם יש להם סיום יפה או לא כי אני אשאיר אותם דוממים, כמעט ריקים. אתם תצאו וזה יסתיים כול כך מהר, כאילו מיצה את עצמו, אבל בעצם כלום לא נפתר. ואז אוליי תכעסו עליי, וזה בסדר, אתם יכולים לסגור את הספר עוד עכשיו, אני לא אדע, ואם אני אשאל תמיד תוכלו לשקר. זה בסדר כי גם אני משקרת. שקר זה מונח רחב, כי יש שקרים מכוונים ויש שקרים שלא שמים לב אליהם מרוב שהם מרגישים אמיתיים.

קשה לי להתרכז בנושא אחד. אני לא בטוחה מה באמת רציתי לכתוב בקטע הזה, אבל כל פעם ניסיתי לחזור לרצון ההוא. שיש לי רשימה ארוכה של דברים שהייתי רוצה לעשות בחיים, ואחד מהם הוא לכתוב ספר ולפרסם אותו. כשהתחלתי לכתוב, החלטתי שזה הדבר הראשון שיהיה כתוב בספר שלי, אבל עכשיו זה סתם מרגיש מוזר כי איזה מין ספר זה ספר שאין לו סוף ברור בנתיים. אוליי ספר שאומר על עצמו 'איזה מין ספר אני'? אני אוהבת ספרים כאלו, אז גם אני אכתוב כזה, וזה הפרק הראשון.

(אחרי קריאה של מה שנכתב) אמרתי שאני מתעסקת בדברים שוליים יחד עם דברים רציניים כדיי להראות את הסיבה האמיתית של כתיבת הספר הזה, שהוא לחבר בין שני הדברים בצורה נחמדה. ורציתי להראות את הציטוט של זאב זילבר, שאומר שכמעט כול דבר שתחשוב או תכתוב עליו אנשים כבר עשו לפניך בעבר ואפילו יותר טוב, רציתי להראות את הציטוט המאכזב הזה כדיי להדגיש שלמרות שאני כותבת ואני כנראה מושפעת מאלף דברים ואני לא עצמי לגמרי אני בכול זאת היחידה שתכתוב את המילים האלו בדיוק בסדר הספציפי הזה, ואוליי מישהו כתב על משהו דומה או בצורה דומה, אבל לא בדיוק, ואוליי מישהו בעולם יסתכל על הסדר המדוייק הזה של המילים והשורות, ואוליי לו זה יסתדר. וגם אם לא, הנה אני כותבת וזה נראה בסדר.