אתה בורח. מכל מקום אתה בורח. בקושי אורז את התיק, החפצים היקרים שלך זולגים ומתגלגלים על הרצפה, נשארים מאחור. אתה רץ, אומרים שזה כמו סמים לרוץ, משחרר אדרופינים. זה טוב, אומרים. אתה מבקש שלא יתערבו לך בעניינים, וזה לגיטימי. כל אחד ורצונותיו, זה מובן. צועד על אדמה חדשה, לחות נעימה של בוקר, הגשם הפסיק באיזור פה, שקעים קטנים של כפות רגליים על הבוץ.
נחמד ללכת במקום חדש, אתה יודע. להרגיש הכול יותר חזק, זה כייף לך. ואתה מחייך חיוך גדול ואפילו העניים זורחות, וכולם שמחים כי אתה שמח. ובשמיים יש פרפרים וכוכבים ואתה יודע שהם שם כי אתה החלטת. אבל הם נעלמים תוך שנייה, מישהו לקח אותם וקימט אותם וקרע לחתיכות קטנות והשליך עלייך, ולמרות שידעת שהם עשויים מנייר מההתחלה, זה עדיין כואב לך. כואב לך, ואתה שוב בורח. אתה מתמכר לריצה הזו, מתרחק עוד ועוד וכול האנשים כול כך קטנים ואתה יכול להחזיק אותם עם האצבעות והם בכלל לא יודעים.
כדי לברוח, צריך מישהו שירדוף. אבל אתה היחידי במשחק הזה. ממי אתה בורח, פחדן? אף אחד לא רוצה לשחק איתך תופסת. משחק עם עצמך, והמשחק לא נגמר. הגשם אמנם מפסיק לרדת לפעמים, אבל העננים תמיד חוזרים, וגם אתה תמיד חוזר לאותו מקום. הכול במעגלים, דורך על אותם הנקודות, דוקר ושורט ושובר והכול בעצמך, כי אתה ילד גדול כבר, בוגר. לא שם לב בכלל, כול הגוף שלך זיעה והלב דופק יותר חזק מהכול. רק אתה שומע אותך, אבל כל אחד מרגיש את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
