לא בדיוק הכול

היי, את נהנית? את נהנית? הכול טוב? ההרגשה שלך שמחה? כואב לך? טוב לך עכשיו? מה את מרגישה? למה הציורים שלך עצובים? מה זה אומר? למה את צריכה ניתוק? רע לך? את אובדנית? את בסדר? את עצובה? את מאושרת? טוב לך?

כאילו שברתי בטעות את העפרון שלי שבקלמר, ואני צריכה להפוך את זה לסיפור החיים של היום הזה. כל ניתוק הוא בריחה וכל אימרה היא היבט חדש. אני רוצה לצעוק, להרביץ לי חזק, לעורר. הכול על חוט דק, ואני עומדת בין שתי הקצוות. תחתכו כבר את החוט, תנו לי ליפול, תנו לזה לכאוב קצת, רק לא להיות באוויר. להפסיק לחשוב על בנים, ענבל. להפסיק לחשוב על מי את, את פשוט את, זה הגיוני?

היום אין לי קלמר, הקלמר כמה קילומטרים מכאן, עוד רגע מתפוצץ מכמות העטים והעפרונות בו. אני צריכה פיילוט 0.4, ממש עכשיו, כדיי לצייר מעגלים. אבל אין, אז אני פה מול המחשב, והזמן שלי נוטב כמו גלידה מגעילה שנמסה על החולצה שלי. ואין לי אהבה, רק שטויות במיץ. במוח שלי הכול קורה הרבה יותר מהר.