כשאני נכנסת לאוטובוסים אני אוהבת לחשוב שאני שחקנית כמו בתיאטרון. נגיד שזה אוטובוס שהוא לא כמו של טיולים, אני מתכוונת. אז אני יושבת במושב של הארבעה הפוך מהנהג, ככה שאני רואה את כולם וכולם רואים אותי. וכמו בהצגה, אני מוצאת לעצמי דמות שהיא במיוחד של הנסיעה הזו ואני מגלמת אותה עד הסוף. לפעמים אני קופאת בישיבה זקופה, פותחת את עיני לעבר איזור מרוחק בהירהור, ומדיי פעם ממצמצת בבהלה. לפעמים אני רוקעת עם הרגל באנרגטיות, ומזמזמת לי שיר לא מוכר, מחייכת מדיי פעם כאילו אני שומרת סוד.
משחקי תנועות, אני אתן רמזים קטנים אבל לא אאכיל בכפית. אני רואה אותם, מפחדים להראות שהם רואים. בשיעורי משחק אומרים שצריך ליצור קשר עין עם כול הקהל- אבל לא להתמקד במישהו אחד, כי אז זה קצת מלחיץ. אני עוברת ברפרוף, אחד אחד, והמבט מסתתר- כאילו שאסור. הייתי רוצה לאמר שלום, אוליי לשאול לאן הם הולכים, אבל למען האמת זה לא באמת חשוב.
האוטובוס מלא, וכול אחד מופיע במונולוג ללא מילים- דמויות שונות ומשונות וכול צופה יכול לפרש ולנתח אותם כפי שרק מוחו יתן לו. אז אני משחקת עם עצמי משחקים, ומנסה לחשוב מה אנשים חושבים. אני אשים את התיק על כתפי, ואצחק קלות כשהבחור מולי מייד יפנה לי מקום לעבור, אני אעבור כיסא אחר כיסא ואתן לכולם להסתכל. באוטובוס אני מצויינת, אני שחקנית אמיתית.
כשאני יורדת מהבמה, אני מגיעה אל המדרכה בצעד אחד והאוטובוס ממשיך לנוע. ותוך חמש שניות המרחק ביני לבין כול האנשים שם כול כך רחוק, שאני בכלל שוחכת שההצגה ממשיכה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
