עוגמת הנפש שלה, של הסתם-בת-זונה ההיא. כמה היא מלאת רחמים על עצמה, על גורלה המר. דורכת עלינו, וכול פעם מחדש, אנחנו מתקמטים ומתים וכמובן שעוד נצמח ונלבלב אך היא מכאיבה. זו לא אשמתה, של הסתם-בת-זונה הזו. מתמלאת בדמעות בכל פעם שאנחנו מראים קצת מהעצב שלנו, כאילו אסור לנו לבכות? מטומטמת אחת. דורכת, מתנצלת, דורכת, מתנצלת. אבל זה מטבענו למות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
