עוד חודש מגיע. הפעם אסדר דברים בקווים יפים. שבוע שעבר כאב לי בבטן, ומחר אוליי זה יחזור. אני רושמת את הימים, אחד אחד. לפעמים אני צריכה לזכור יומיים ברצף, הם כמו יום אחד. יום שני. יום שלישי. אני רצה במעגלים, או שאין נוף? דאורדורנט, כל בוקר, אבל לפעמים הבקרים לא בדיוק בקרים. ולא כול ערב הוא ערב רגיל עם מקלחת וצחצוח שניים. יש גם לילות בהם המיטה לא ברורה לי עד הרגע האחרון והכוחות נעלמים או הזכרון. הזכרון תמיד נעלם, מקפץ ומשתולל. אני הופדת אותו עם ידיי. רושמת הכל! הכול אני רושמת! יום רביעי יום חמישי יום שישי. הסופי שבוע תמיד יותר שקטים, נותנים צורה לסוג של שגרה. אבל כלום לא שגרתי. עד שחוסר השגרה הופך לשגרה. הכול חוזר, וזה מפתיע. איך אני שוכחת את הקווים.
בוקר עולה מהר. יש בקרים שאני נשארת במיטה עם עניים פקוחות, ומנסה ליצור חלום. בהתחלה הכול עמוס מאוד וקשה להתמקד למישהו אחד, ואז אני מחליטה להעלים הכול. עכשיו יש רק ים, ים שקט ורק הוא נמצא, ואני לא נמצאת בדיוק, אבל בחוץ יש רעשים. יש בים דלת כנראה, ואנשים מנסים לפתוח אותה. אני חצי ערה, השכנים משפצים. הדלת דופקת, הדלת קודחת. פטישים וסולמות ומסמרים מנסים לפתוח את הדלת. מנסים להכנס רעשים חזקים. ואם אני חצי ערה, זה חצי חלום. אבל לא חצי מציאות. אני מוציאה הכל החוצה. לרוב האנשים אפשר לספר, והמיעוט נשאר ללא מענה. יש אנשים בלתי נשכחים? אצלי כולם נשכחים ונזכרים בלי הפסקה. אני מתעלמת אבל רודפת. מי מגדיר אותי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
