אני תשושה אני תשושה אני תשושה פיזית כואבת לי הבטן מהנפש כל פעם שאני נזכרת בעוד פריט קטן מתוך החיים הלא עגומים בכלל שלי אני מתמלאת בכאב בבטן שלא מפסיק ואני אסיים את חבילת השוקולד שפה מולי אני אשתגע אני אשתגע אמא אמרה לי אז שאצא כבר מהבית שמהר כי נמאס לה לשמוע אותי בוכה אבל אני לא בוכה עכשיו רק לפני רגע אני בעיקר כועסת אני כועסת על שאני אוהבת וכמעט ונותת לך לנצל אותי לכם! לכולכם אני נותנת . אמא אמרה שבטח אני אחת שממש לא תהיה עם מישהו שישפיע עליה כול כך, שאני עומדת על שלי כזו. אמרתי לה שזה לא נכון. עכשיו יותר בסדר, היה טלפון. אח שלי מתגייס לחצי מהחיים שלי. אוליי פחות. זה יסדר לו את החיים, ההורים אומרים. אבא אומר שגם אם אני רגישה אני לא אומוציונלית. אבל זה לא נכון, אני בוכה המון. פשוט זה לא ברגעים הרגילים. אני מכוערת בלי איילנר. אחת אמרה לי שאני יפה כשאני בוכה. ואחת אחרת אמרה לי שהחיה הפנימית שלי היא נמר. אני אוהבת את זה. אני אוהבת לחשוב על חיות ואוהבת לחשוב על צבעים. אני לא אוהבת לחשוב על אנשים. עושה לי כאב בטן. כל הזמן. כאבי הבטן שלי מגדירים אותי, מלווים אותי בכל הרגעים האלו בחיים. ארוכים וקצרים. כאבים גדולים וכאבים קטנים. ותמיד תמיד בלתי ניראים. אני לא רוצה להרגיש מנוצלת, אני רוצה לחזור להרגיש עמדתית. לחזור להיות מסמר בקיר בטוחה בדעותיה. אבל בתקופה האחרונה כל מה שאני מצליחה להגיד זה שאני פשוט לא יודעת. לא יודעת, לא יודעת כלום. אוליי כן אוליי לא. כמה משמעות הייתה פה לרגע! כמה אהבה, מוסיקה, משהו יציב כזה, אמיתי. כולם מאמינים בזה, אז זה קיים, לא? ככה פיזיקאים אומרים לפעמים. אבל אני לומדת פילוסופיה ולא מדעים. ומקבלת תמיד מאה! מאה! כל הכבוד לך, תוהה וטועה. ונהנית. סקרנות על נוחיות. הכל יפייפה ומטריד ומורכב כל-כך. באיך פגשתי את אמא אומרים שהדבר הטוב ביותר הוא אהבה. הכל מתעסק באהבה. אהבה. להתמסד בניו-יורק, לבנות עוד בניין. בניינים כל-כך יפים, מתערבבים אחד בשני בקווים ישרים ומעוקלים, מתחברים לקווים וצבעים וצורות נוצרות מהם. עוד ועוד ועוד ועוד. אני אוהבת להסתכל, ושונאת לחשוב. למה את מגיעה למחשבות האלו? היא שואלת, אני ככה כי חוויתי דברים שהובילו אותי לזה אבל מה איתך, מה הבעיה פה, תפסיקי להתפלסף, מפגרת. תביאי חיבוק אמיתי. היא רוצה שנשמור על קשר. ואני רוצה להעלם מכולם, אבל ממך לא, וגם לא מכולכם. לא התעייפתי מכם, אתם יודעים לעשות את הדבר היחידי שטהור. מוסיקה.
ואמנות זה מזוכיזם. ובמזוכיזם ישנה הנאה. הנאה רבה, שממנה סובלים. ואמנות זה סדיזם, לפצוע ככה את אלו שכבר פצועים. אלו שמבינים את מה שמתואר פה, אלו שרואים את הריק הנהדר הזה. מה שלום הריק שלי היום? הוא פחות מעניין. הוא פחות מרכזי. אני מרכזית עכשיו, אני והעולם והאנושיות. מתיימר ככול שיהיה. תני לזה ליפול, תני לזה ליפול. מתחננת לבכות כמו כולם, אבל בוכה לבד. לא בזמנים של כולם, לא באירועים המסודרים. אני אוהבת מוסיקה. ובכל זאת, בחרתי אמנות. אני לא מתחרטת. אבל אוליי כדאי שאתחיל להתמיד בזה קצת יותר. כדאי שמישהו יגיע לכאן מהר, כי הלבד הזה לא טוב לבריאות שלי. לא טוב, לא טוב, והיה נהדר. הכל נהדר בסך הכול. כואבת לי הבטן בסך הכול. אבל המוסיקה שבה את מופיעה מכעיסה אותי, ואני אוהבת אותך. את לא אוהבת אותי מספיק, אז אני לא אוהבת אותך מספיק. שום דבר לא מספיק, הנה, אני שוב אגיד את זה. מוטואים שלי. אני בקושי בטוחה מה הדברים האלו כבר אומרים. ריק. מעגל. ידיעה. התקף. עצב. שמחה. כלום. אני.
אני פותחת עריכה כי זה לא מספיק ארוך. אז אני עורכת. אני רוצה.. סימני קיראה!!! שיראו שאני משוגעת, שיראו שמשהו לא בסדר. אבל עכשיו אני לא מרגישה נכון עם זה, אבל בכל זאת אפרסם. לעצמי, שאזכור, הכל לעצמי. סומכת על זה ש
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
