לא בדיוק הכול

הכל חוזר לאותם כאבי בטן. בלתי ניראים, בלתי ניתנים לזיהוי, לניתוח מעמיק. כאב חסר פנים - תני לו ציון מ1 עד 10. ואיך אפשר? לרופא היו המון שעונים מתקתקים, והוא זקן והכול הלך לאט. כל שעון מתקתק מעט אחרת, זז מעט שונה. הצלצולים נשמעים בצורות אחרות. גם לך אין צורה. בלתי ניתנת לזיהוי, אבל אפשר להמציא. להגיד כל דבר. להגיד זה רגשי, להגיד זה רציונלי, להגיד הגיוני נכון או שגוי. את חוזרת על אותן הטעויות, ובכול זאת לא צופה אותן מראש. יש בזה משהו מנחם, לא לראות הכל מובן מאליו. לא אנושיות, לא חיים, לא קשרים, ולא אותך. 

אמנות יכולה לבוא בצורה של ריפוי ויכולה לבוא בצורה של הרס. לעקור את הכאב עוד יותר החוצה, להעצים אותו. ומה ההבדל בעצם? זה בדיוק הזמן לבחון את הגבולות העצמיים. לאן את יכולה להגיע עם כל הפונטנציאל המשוגע הזה, ענבל? השלמות המפוארת הזו היא תלויה של עצמך ושל הסביבה גם יחד. לנצח אחרים, לנצח אותך. הכל חוזר לעצמי, והריי אין לך מקום אחר להתעסק בו שאינו ייחשב כבריחה אופציונלית. וגם ההתעסקות הזו בריחה, לא? בריחה מהדבר המומצא הזה שקראת לו ריק. כלום. זו לא תיאוריה, זה מול העניים שלך. ושלך. ושלך. ושלך. אין לך דרך לדעת את המחשבות שלך, שלי, שלו, שלכם. זה עניין מורכב אני מניחה. הכל חוזר לאותם כאבים. בלתי ניתנים לזיהוי, אותם אני הכי שונאת.

ועל עצמי לאמר שאני מתיימרת להיות הרבה דברים, דומה לכולם ולעצמי בקושי מזהה את הפרצוף. והוא מכוער, ומתנפח השיער. קשה לי להסתכל בעניים שלו, אבל קל לי לא לעצור אותו מלדחוף. חזק יותר חזק יותר חזק יותר, כל אחד לעצמו. כמה זה נורא, האנושיות המכוערת הזו. לדחוף כדיי להגיע לסיפוק מסויים, אבל תמיד מגיעים רק לכמעט, ואז נמאס לי. גם כשזה ייכנס זה לא ישנה יותר מדיי. כמו הכול. הוא לא מבין מה הקטע, הוא לא תומך! והעניים שלו יפות יותר כשהוא עייף. קל לי להגיד לו שהדימוי העצמי שלי נמוך, או שאני מרגישה אונס. בכל מקום. ומי אמר שזה לא נכון, אבל בכל מקרה אני מעדיפה לא לחשוב על זה יותר מדיי. באופן כללי פחות מתעסקת בדברים, מה שמוציא את הכול פשוט "מורכב" בלי הסבר מעמיק. מוציא את הכל מההקשר, וזה אוליי עוזר.