אונטו, הוא מצביע על עיניו הבוכיות ועם ציפורניו מעין מקלף את הבכי. אונטולוגיה, משהו הקשור במשהו קיומי. מילים גבוהות תמיד משכו, אולי גם ביהירותן להיות גבוהות מאחרים. מדברים על צריכה בקצב שיא, על אינטואטיביות מול רציונל, על דפוסי בריחה מחשבתית, על הכרה עצמית ועל עתיד. מדברים על אי-יישום וחוסר רצון. מדברים על דברים מאוד ברורים, מאוד לעוסים! נדמה שגם הוא, למרות הכל, גם הוא תוצר.
לא ברור תוצר של מה, אך ברור שאינו טבעי. משהו התפלס בו, משך אותו הנה והנה וחשף יתר על המידה לשמש. בהחלט קשה להיות תוצר כשהבסיס עוד מעורער. יתום במהותו. ריק בהוויה. אונטו, אונטולוגיה.
תבונה מרביצה לי. יצר אלים מתפשט בתבונה, והיא מתחילה. מושכת בשיער, שורטת רגליים, משחיטה פנים, משחיזה עניים! רק תראו את הרטיבות ואולי תבינו שהיא רצינית, לא צחוק. "פליביליזם!" היא צורחת באימה, "אגונסטיזם! סוליפסיזם!". היא תולשת וקורעת ומשתמשת בכל כוחה. אני תשושה.
הוא לוקח ממחטה ומנגב את דמעותיו. זה זמן טוב להתחיל להאמין ולזכור, אבל הוא בספק. אין ממש על מי לסמוך, ואפילו על עצמו, הוא מבין לפתע. בין החומרי לצף באוויר, הוא חושף חצי-חיוך, אפילו שאין לו משמעות.
אני ממצמצת בכבדות. רציונל מנחם, אינטואיציה משחיטה עצמה. אנושיות רקובה וחסרת כל סיכוי! "גם עליי השתלטת, אהובה. אני איתך. תזכרי ותאמיני" הוא לוחש בצער, משאיר סימנים על גופי. אני חסרת, אני לא מצליחה כל כך להסביר, אני לא חושבת שיש מה.
יש לנו חודש נורמלי יחד, ואני לא מבינה דבר. אני מנסה ללמוד מזה בכל מקרה. אני שונאת ואוהבת. הוא מוציא עליי אהבה. הוא נוגע בי יותר מדי. אני נאבדת! בבקשה תצילו אותי איכשהו. אני לא מרגישה. אני לא מצליחה לחשוב. אני לא מצליחה להסביר. לא מצליחה!! אני רוצה לעשות אמנות ולהיות אני ולהמציא דברים משלי ולהיות הכי טובה מכולם ולהרגיש מיצוי וסיפוק! אני רוצה לא לרצות ורוצה לממש כל רצון. אני רוצה להבין קצת יותר, או לפחות להרגע! להרגע! הכל בסדר, ורוב זמני אני בטוב. עניים עייפות, אני לא ממש מבינה כלום. אני שונאת הכל ואוהבת מלא. אני רוצה עולם מתוקן ואין לי מושג מהו, וכנל עליי. אני מצטערת, לא הפעם. לא לא לא לא לא אכפת לי מכלום. אני מרגישה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
