אין לך ברירה, בחור: נכנסת לרצף-אירועים בלתי-ניתן לשום ערעור בעולם. המצב כאן נתון וקיים, ההיסטוריה קבועה, לא מהגורל, ניתן להצהיר שמהעבר. אתה ניצב מול גבולות בלתי-נראים אך ממשיותם מורגשת ועובדת במרץ כיתושים בלתי-נלאים. רגלייך אינן קשורות, וגם ידייך עוד מתנהלות בהתאם למערכת העצבים השורשית שלך. אך זה בדיוק העניין, אגב, מערכת. אתה באמת בחור מקסים, ואין זה כוונת האל שמצבך יהיה כזה, או אחר, ובכלל: באמת לא אכפת לאף-אחד מלבדך. זה העניין הזה במוח שלך, מערכת המחשבה המוגבלת, אגב גבולות. אתה מבין לאן זה חותר?
אתה טמבל, וכל מגוון האפשרויות של הרצון הכול-כך חופשי שלך פשוט, לצערך, יוביל לאותה נקודה עגומה במדויק.
פתח את הפה, חזק, שיראו את כל השניים, ילד.
גדול יותר, פה גדול, פה ענק, רק אל תדבר
עד שהענבל תהיה גלויה לעין
עד שכל הבפנים שלך יוצג.
תזכיר לי את שמך?
אגב, שניים, הנשיכה הקרובה תשאיר סימן. אתה תתרגל עם הזמן לנשיכות האלו, אפילו תמתין להן בפתח הדלת: נשיקות קטנות, צורמות בשתיקתן, מחליפות את הדיבור, מפעילות את המערכת (עצבים), מעירות את הלבלב. זו אינה בושה לאהוב את זה, גם הנשים החזקות ביותר אוהבות להיות קצת כנועות. אתה מתחיל לשים לב לדקויות כאן?
גבעול אבוקדו תועלתו אבוקדו
אך מה עם הפרחים הקטנים, בקצוות
יפיפיים ומתוקים ככול שיהיו
אי אפשר להכניס לזר,
ואלפי השימושים השונים
לאותו פרי מפגר?
אבוקדו זה עץ, טיפשה. זה כאילו את עושה את זה בכוונה.
אין לך ברירה, תשתה את מיץ הזיעה של עצמך, וטבול אותו בכל רוטב שתבחר. הבחילה הנוראה הזו הכרחית, אך אתה כלל לא מבין שזו בחילה, אפילו שלמדת את פירוש המילה. אינך מרגיש בטיפות באות מגופך הרוטט, האדיש. תשאל אם זה גשם, נסה לפקוח את המטרייה, למצוא מחסה, מיטה נוחה אולי אפילו זמנית. הסתתר, מהר, אתה מבחין בזה מתקרב?
הנה באה הנפילה שלך, הנשיכה הזו, שתוביל אותך (גם אם זמנית) לרצפה הקרה. אגב רצפה, על מה אתה עומד?
(עכשיו אתה נופל, כמו בסרטי דיסני מצוירים אתה מבחין לפתע שהתהלכת באוויר עד כה, וברגע שענייך קלטו את העניין הן אילצו את כולך לצנוח. אתה צונח מהר, מהר וחזק: אבל עדיין לא מגיע לתחתית.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
