חלקם שטפו ידיים, וחלק בדיוק אכלו משהו, אולי אפילו מקולקל.
ואם כולם- אז גם לי מותר. מצמידה את גופי לגופו, מגרדת באוזנו שאינה מקשיבה כראוי. כל שערותיו נשרו, הוא חיוור ודומם. אני מחכה לחיוך, או נזיפה, אך זה באותו המבט ההוא (המוכר): מביט מעט לאופק, וגבותיו מונמכות. "איך זה שאין לך סימני קימוט מהמבט הזה?" אני שואלת אותו בחושניות מסויימת, "נשאר לך מראה של צעיר, לא ככה?"
אני מקבלת תשובות מהדפסה רביעית. עותק מתורגם של הוצאת שוקן, ניטשה מדבר אליי בעברית צחה: באותיות מימין לשמאל מפטם אותי בדימויים חזותיים, מילותיו רלוונטיות כהרגלן, ואני משתדלת לעשות בהן מה שרק ארצה: ככה הוא ביקש, לא?
יחד עם כל שאר החמולה, אנחנו חותכים את עורו ואת כל הנימים. מתחילים לחטט בין קומץ הדם שנותר, גם הוא כבר התמצק לאבן ורדרדה. אני לוקחת את האבנים ושוברת את כל חלונות חדרי-חדריו, כילדת-תעלולים משחקת במגרש עשיר הצבעים שהכין לי. "אבל מה התכוונת שאעשה כאן?" אני לא מתאפקת לשאול, והוא עונה באותה הצהרה, צועק על חוסר האובייקטיביות במצב הנתון ושעליי להפסיק להיות חלשה. יש לי המון מה לשאול, אבל אף אחד לא מתרגם לי. לא הנאצים, לא הסובייטים, לא אף אמריקאי מזדיין. כול אחד לוקח את החופן העשיר ביותר שהצליח לתפוס בידיו, ובורח למפעל המזון. אני אוכלת במרץ. נכבדת, נופלת, וגופי הנפוח מתגלגל (כמו אבן במעלה הר) ומוטח בי.
"מה ניסית לנתח פה בעצם?" שואל אותי המורה,
ואני, שהסכין עוד קשורה לידי בלי שהבחנתי
מקיאה דם בהשתעלות מכוונת כזו
וצוחקת
איך הדם ישר מתאבן כשיוצא ממני, וכאילו, יותר נוח להחזיק בו ככה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
