כשהחשיך, יצרנו
משהו כל-כך ממשי
ברווחים המעוקלים
בין גופינו
שכן דיקט או שניים
יצקנו חומר גולמי
העור הפך למצע
מאמצים שלווים
לתוצר לא מוגמר.
רטטתי בשבילו
הכאבת בשבילו
(הרחבנו את השדה האמנותי.)
רציתי להציג
על קירות מולבנים
או לפחות לעצמי
תזוזות שהדעת מוטטה
בלי מסגרת מצידי.
והדיקט התמוטט בבוקר
התקפל לזיכרון
התקטן לאשליה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
