הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. גם בדת הנוקשה ביותר נוכל להצהיר איך הבחירה נעישת כל פעם מחדש. איננו כפופים, זו תנוחת מתיחה ברורה ויציבה. מנטרות חוזרות ללא הפסק, דורשות לקום ולא לנוח, רק כך יוכלו להתקיים בנו. הן דורשות להפוך לחלק מפעולת הנשימה שלנו, הצליל משתלב עם השאיפה והנשיפה, מתרצה.
נחזור על אותו משפט שוב ושוב, נייצב אותו- גם אם גופו כה שברירי. נאכיל את עצמינו במשפט, בכל פעולה קטנה בסדר היום. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות. מה שווה האמונה התיאורטית ללא יישום שלה במציאות, חתיכת טמבלים? דורשים שלום בעת יריות האקדחים המזויינים שלכם. מחבקים עצים וזורקים את הדף המקומט לפח. הזמן מדוייק: להשתעבד לאמונות.
אין מקום לפשרה, אני שואלת אותו, והוא עונה, שוב ושוב, את אותו משפט, שבאמת, כול-כך נכון. הוא מכניס אותו שוב לגופי, ואני חוזרת עליו, נותנת לו, עמוק יותר, חזק יותר. זה לא שהוא לא שואל כל פעם מחדש, את מסכימה, הכול בסדר, אני לא מכאיב נכון. גם אם זה כאב, זה כאב טוב נכון. אני עונה כן. אין דבר נכון ממנו! ובכל-זאת נדמה שאני לא מסופקת, נדמה שיש איזה משהו שמכביד עליי, אולי משפט אחר, רחב יותר, טוען שהוא שווה את כול השאר. תני גם לי להיכנס רגע. השתעבדי אליי, ובסופו של דבר תוכלי לקיים הכול במקביל. את לא מאמינה? את לא מדוייקת?
נכתוב על ניירות גדולים את הצהרותינו לגבי שמירת העצים, זו הדרך היחידה להעלות את המודעות ולשנות את המצב. משחקים בפשרות, באיזוני מנטרות. אני לא בטוחה מה הדרך הטובה ביותר. הזמן, בדיוק, להשתעבד, באופן היעיל ביותר: לגמור, ועכשיו. חזק יותר, מהיר, באגרסיביות, נו, עם כאב הכרחי, להגיע כבר, לתחושה, נו, תיכנסו בי. אני אגדל, אני אפתח. החור שלי מסוגל להכיל את כולכם. לא?
הזמן מדוייק. אנחנו מרימים ידיים, עוצמים עניים, ומתפשטים. לכול אחד גודל שונה כול-כך, זה מדהים להסתכל. אנחנו מקרבים יד אחת לשנייה, ומקווים להגיע לאיזון המושלם בניהן. אנחנו מפשקות רגליים, ומקוות שהכול יתאים, בבקשה, ושגם אם קשה, נתאים, נשתדל. נדמה שאנחנו מדברים כאן על שאיפות בלתי אפשריות, וכרגיל, זה לא מפריע לי לשאוף.
לשאוף. לנשוף. לשאוף. לנשוף. מנטרה מנסה להשתחל, אבל אף-פעם לא באמת חלק.
לנשום. לנשום. לנשום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
