החיכוך בין שורת השניים הקדמיות לבין האחוריות מייצר צליל קצר. אזניי כה קרובות עד שנדמה שרועד ונסדק העולם כולו לשנייה קטנה. ובכל זאת, אין מימוש להתככחות- בהגעם אחת אל השניה הן מוכרחות להמשיך מעט ימינה או שמאלה, אין עוד לאן להיכנס.
לא אוהבים את איך שאני מתלבשת לאחרונה. אני יודעת, חודרת לגוגולת העין של טובים ורעים. אין טובים ורעים, אבל כולם יורים. גם לא אש זה אלים.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
סתיו נוחת בסחבת דפים צהבהבים-כתמתמים, נרקבו לאט לאט ובלי היכולת לעצור בעדם. זה הכול בגלל השמש, כדור-הארץ לא מסוגל להשתהות מולה: רוקד במעגלים קבועים, מזכיר כמעט איזה פולחן רוחני מפגר, מעייף את הגוף למען מנוחה. הביוקרטיה ברורה מאליה, השלבים מוכרים. ענן אפרפר מגיע, מתקרב, קו המתאר לא מצליח לתחום אותו מרוב שכבר פה, מתערבב עם צבע האוויר.
סבתא נעלמת. קשה להצביע על המיקום המדוייק, או על הפעם האחרונה ש,
ואם בכלל הייתה.
לילה, והעניים מרצדות. החלומות מעכלים את כל מה שעבר, מעבירים את כל שנתפס במעין מכונת כביסה, ואין סבון. עירבוב אימפולסיבי של תת-הכרה, ידיי האמן חופנות ומפזרות, מכווצ'צות ומוציאות מהקשר, גוזרות ומדביקות, מותחות ומוחקות. אין צורך בזכרון מדוייק של הסיפור הבדיוני, של סיבובי המכונה, אך זו כעת עיצבה את העבר, וכעת לקפל. חלומות עוזרים לזכרון. גרב מושמטת בהינף העפעף, אף אחד לא מבחין.
סבתא רפפטיבית, הסיפורים הישנים עוד שוכנים במגירתה המרכזית, כה מקופלים שאפשר לטעות שהקיפול הוא הדבר עצמו, ושמא אין מה לפתוח.
נסיון כושל למצוא הבדל חיצוני במראה פניה, בעידון קולה או צחוקה השקט. מגע ידה לא השתנה, אופן אחיזתה החם נשמר. סבתא בורחת לתוך כונכיה דחוסה, מתרוקנת פנימה. אם מקפלים ומכווצ'צים דף מספיק פעמים, הוא מתרככך: הופך כמעט למפית או נייר טואלת. ניגוב תחת מעולם לא היה כה פשוט ואקולוגי. עלים מיובשים מתגלגלים בין רגליה הכבדות וגבה הכואב.
אני בעצמי מתחילה לשכוח מה שכחתי ממנה, ומה אני בעצם מחפשת בתוכה.
השלכת בדרכה אליי, נחיתה רכה לרצפה, לא כואבת, לאט לאט, עם הרוח הקלה. ובכל זאת, לא ניתן לעצור בעדה.
אין לך ברירה, בחור: נכנסת לרצף-אירועים בלתי-ניתן לשום ערעור בעולם. המצב כאן נתון וקיים, ההיסטוריה קבועה, לא מהגורל, ניתן להצהיר שמהעבר. אתה ניצב מול גבולות בלתי-נראים אך ממשיותם מורגשת ועובדת במרץ כיתושים בלתי-נלאים. רגלייך אינן קשורות, וגם ידייך עוד מתנהלות בהתאם למערכת העצבים השורשית שלך. אך זה בדיוק העניין, אגב, מערכת. אתה באמת בחור מקסים, ואין זה כוונת האל שמצבך יהיה כזה, או אחר, ובכלל: באמת לא אכפת לאף-אחד מלבדך. זה העניין הזה במוח שלך, מערכת המחשבה המוגבלת, אגב גבולות. אתה מבין לאן זה חותר?
אתה טמבל, וכל מגוון האפשרויות של הרצון הכול-כך חופשי שלך פשוט, לצערך, יוביל לאותה נקודה עגומה במדויק.
פתח את הפה, חזק, שיראו את כל השניים, ילד.
גדול יותר, פה גדול, פה ענק, רק אל תדבר
עד שהענבל תהיה גלויה לעין
עד שכל הבפנים שלך יוצג.
תזכיר לי את שמך?
אגב, שניים, הנשיכה הקרובה תשאיר סימן. אתה תתרגל עם הזמן לנשיכות האלו, אפילו תמתין להן בפתח הדלת: נשיקות קטנות, צורמות בשתיקתן, מחליפות את הדיבור, מפעילות את המערכת (עצבים), מעירות את הלבלב. זו אינה בושה לאהוב את זה, גם הנשים החזקות ביותר אוהבות להיות קצת כנועות. אתה מתחיל לשים לב לדקויות כאן?
גבעול אבוקדו תועלתו אבוקדו
אך מה עם הפרחים הקטנים, בקצוות
יפיפיים ומתוקים ככול שיהיו
אי אפשר להכניס לזר,
ואלפי השימושים השונים
לאותו פרי מפגר?
אבוקדו זה עץ, טיפשה. זה כאילו את עושה את זה בכוונה.
אין לך ברירה, תשתה את מיץ הזיעה של עצמך, וטבול אותו בכל רוטב שתבחר. הבחילה הנוראה הזו הכרחית, אך אתה כלל לא מבין שזו בחילה, אפילו שלמדת את פירוש המילה. אינך מרגיש בטיפות באות מגופך הרוטט, האדיש. תשאל אם זה גשם, נסה לפקוח את המטרייה, למצוא מחסה, מיטה נוחה אולי אפילו זמנית. הסתתר, מהר, אתה מבחין בזה מתקרב?
הנה באה הנפילה שלך, הנשיכה הזו, שתוביל אותך (גם אם זמנית) לרצפה הקרה. אגב רצפה, על מה אתה עומד?
(עכשיו אתה נופל, כמו בסרטי דיסני מצוירים אתה מבחין לפתע שהתהלכת באוויר עד כה, וברגע שענייך קלטו את העניין הן אילצו את כולך לצנוח. אתה צונח מהר, מהר וחזק: אבל עדיין לא מגיע לתחתית.)
עוד לא קמתי. (1) אני מוצאת את עצמי הבוקר שעונה על גבי.
"היכן אני מסתתרת?" אני צרודה מעט, מגרדת את עקיצותיי. התחפושת מליל אמש עוד מולבשת עליי, לא בטוחה כמה שכבות מחממות את גופי וכמה מהן שורטות.
השבוע עסקתי עד קצה גבול גבולותיי- יש לי זיכרון אדיר לדברים שאני קוראת באינטרנט. מילים כטבע, וטבע אדם, אמת ושינוי ומהות ומלחמה ודיכוי. איני יודעת את משמעותן האמיתית והלא-קיימת של המילים. השבוע פגשתי מגוון צבעים, מגוון מתבטאים, והרבה חיוכים. מחקרים מסמנים כי ככול שאפגוש יותר אנשים, ויותר חיוכים- כך אהיה שמחה יותר. אך אין המחקר מצביע גם על כמות הסבל והריק שאני פוגשת אצל האנשים. וגם על אלו שלא פגשתי אני ממהרת לקבע מדבקות של יהירות-תפיסתית. אני פסימית מול ההווה, אך אופטימית בהרבה תחומים. מחקרים נוספים מסמנים כי אי אפשר להחזיק ביוקלילי בלי להיות אופטימי. אני שרה שירים עצובים בכלי הקטן.
אני נרדמת שנית. (2) מרשה לעניי להיעצם. בעבר לא הייתי נותנת לעצמי פעולות כאלו. הן מסמלות לי ויתור ופשרה. אני מביטה למטה ותמיד מתמלאת אכזבה שאיני יכולה לראות את כול גופי מזווית זו. משהו מתנפח ומסתיר, משהו קרוב מדיי, משהו רחוק מדיי. "מה זה עכשיו?" אני שוב מאבדת תכלית. לא שאין לי תשובות מנחמות על כאובי הריק. אך דבר לא מתמלא. "תמלאי! תמלאי! תתרוקני! תתמלאי!" אני מציבה דרישות. אני אחת עם שאיפות.
השבוע קיבלתי מחמאות רבות. על החולצות שלבשתי, על השיער, על הפנים, על גוון הקול, על המילים שיצאו ממני. יצרתי רמת עניין, אך ייתכן שזו מישהי אחרת. "אל תקראו אותי, תכנסו!"
"מי שנכנס לא יוצא" אני מזהירה. לא שנוראי שם, אני פשוט מפחדת מהתגובה, מהחומר שיימצא, מהקריאה הנוספת. כשנכנסים, הופכים אליי, אך אולי לאליי אחר. אני לא בטוחה, עוד לא חוויתי זאת. לא חוויתי הרבה דברים: זה מחזיק אותי בחיים. אם הכניסה אליי לא ניתנת, הקריאה והכתיבה היא כמפלט לגיטימי לכלל. אני רוצה שמשהו מן הטקסט הזה יצור משהו. אני מבקשת. לא רק כלפי עצמי, גם כלפי הקוראים.
"מי אתם?" אני לפתע שואלת, מבוהלת מעט מההתפקחות שהייתה מוטמעת עמוק. אני לא מכירה דבר במלאותו, ומאיפה לי היכולת להוציא עוד לעולם. עוד דברים שאיני אדע, עוד דברים שלא ברורים לי, ואיני יודעת לאן ולמי.
אני מסתתרת. בתקופה האחרונה אני מרגישה הרבה פעמים את הצורך לשתוק. כל דבר שאוציא לאוויר לא יביא טוב, והוא אינו בעל סיבה טובה. התוצאות הן טרגיות ומיותרות. ולמרות זאת, אני מרבה לדבר ומרבה לכתוב, אם כי משתדלת להיות יותר מחושבת אולי. "האם אני טובה יותר?" אני ממהרת לבדוק ולבחון, אך תשובות לא מקבלות את פניי בברכה. אני לא מתפשטת, ולא מתקלחת- אני מגרדת עקיצות ושוכחת, (3) שלישית.
שלב ראשון, הוא נכנס למשחק עוד לפני שהבין. תלתליו עוד לא צמחו ושיניו היו רק עם הפוטנציה להצהיב,ברגע זה- היה טהור. "היכן המנהל?" הוא לא הספיק לשאול, ומהר חוקים החלו להתעגל סביבו. חוקים לקחו ידיהם והניפו עליו, כידררו את בטנם הצוחקת ועיבו את גבותיהם ברגזנותם התמידית. הוא לא הספיק לבקש, ומייד אחד מהם דקר אותו בבטן. דקירה קטנה, לא כאב גדול מדיי, אך בהחלט משנה-גורל. כעת, הוא שלהם.
הוא חייב לנצח כעת. המטרה ברורה בכל משחק- לנצח, ולא להפסיד. הוא מתחיל להצהיב את שיניו ולהחליק בשריפה שיערו לקרשים. הוא בוער, הוא עולה באש, תמיד רגע לפני להפסיד חיים. אסור להפסיד, הוא לומד. הוא שונא את המשחק, והוא המשחק. הוא צורח, הוא קופץ ורץ בסיבובים ומסתתר ומשנה צורות. הוא יורה בחבריו. הוא נמס בתוך עצמו, ומתחיל לצחוק, ובטנו מרשרשת לו בהנאה שזהו טעם הדברים. הוא מנצח, ועוד פעם. הוא מרגיש חוסר אונים.
שלב אחרון, יום אחד, הוא יבקש, "אפשר לצאת מהמשחק?", כמו שלעולם לא ביקש. הדלתות יפתחו, בקלות אדירה, והוא ימצא עצמו לבד לגמרי, אזוק מבטנו ועד תלתליו הטבעיים, ואת שניו לא יוכלו לראות בשלל צבעיהם, משום שחיוכו יתאדה ברגעים ההם. הוא יצעד בין אלפי הרובים והכדורים הנזרקים בין חבריו למשחק, אך אף-אחד מהם לא ייחס לו צורה. הוא יעצד בתוכן, אך הם לא יפגעו בו. לפני שיבין, יכנס למשחק אחר.
היא צופה בו לוחץ על הדוושה. פעם שלישית שהייתה צריכה להעיר לו שיעיף את העניים שלו ממנה ויש ירוק. פעם חמישית שהוא יעשה תאונה אם הערב ימשיך ככה. סומכת עליו מסיבה לא ברורה, אבל גם מקשיבה לרדיו. מדובר בערב עמוס במיוחד, ועוד בלילה כשיש אנשים לא-מי-יודע-מה. "אז תעלי אליי לדירה, מאמי?" הוא חייך במבוכה. הוא מודאג שתהיה זו הפעם השנייה שתסרב- כי אז זה באמת אומר משהו על מה קורה בערך. למזלו, מדובר בערב עמוס במיוחד, שאפילו בחורות עקרוניות-מתנשאות-מי-יודע-למה מתפשרות בשביל איזה משהו קטן. לא היה גדול, היא מחשבת אותו בסולם על איזה ארבע. לא שהיה לה כל-כך הרבה השוואה, הוא הבחור השביעי. קצת עלוב בהתחשב בגיל הזה. והשנה הזו. הוא בקושי גמר פעם אחת. מה זה חשוב, העיקר שעברו את הלילה.
כשהיא כבר עייפה מאוד והוא מחליט שמספיק ככה ואין לאן עוד לנסות, היא לפתע מסובבת את ראשה לכיוונו. אי אפשר עכשיו לסדר את הגבות, להרגיש שבסדר. הוא לפתע נושק לה בפה. ולא שלא נשק עד כה, אבל הפעם הטעם היה שונה. הוא תמיד העדיף בחורות בלי נמשים ובלי סימני שיזוף. היא נרדמה מהר, ובבוקר מתעוררת לפניו. קודם כול היא חושבת על איך לצאת מהמקום, אבל כשהיא מנסה לפתוח את הדלת החוצה, שלושה חתולים קטנטנים עוקבים אחריה ומנסים לברוח. היא מחייכת אליהם, ואחרי כמה פעמים מבינה שאין דרך טובה לצאת בלעדיהם. היא מסתכלת סביב, בודקת את השעון, וישר פותחת את הדלת ויוצאת לחופשי. מהר מהר וקטן מאוד, כך שרק חתול אחד מצליח להמלט איתה. היא מרימה אותו בידייה ומלטפת את ראשו. מעכשיו, קוראים לו פיירו.
פיירו היה מעט כבד ביחס לגודלו, אבל היא הצליחה לסחוב אותו. באוטובוס הוא התחיל ליילל מתוך התיק שלה. ובצדק, פעם ראשונה בתוך תיק כל אחד היה משמיע קול. שני מושבים ממנה מישהו השתעל, אז בקושי שמעו. היא מייד זיהתה אותו, בכל זאת, שנתיים יחד, למרות שהוא השמין בטירוף הפרצוף נשאר. גם הוא שם לב אליה, ובעצירה הוא קם והיא קיוותה שיעוף החוצה, אבל הוא בא להתיישב מולה. "מזמן לא ראיתי אותך" הוא חדר ישר אל תוך עניה ונגע בירכה. היא כיווצה את שפתיה לחיוך קטן וחסר שניים. תוך שתי שניות פיירו החליט שוואלה, הוא יהיה אמיץ. מה אכפת לו מה יחשבו, ורוב הסיכויים שיחשבו שהוא חמוד, כי הוא באמת כזה. תודעה של בוגר בגוף כל-כך צעיר, אפילו הוא הופתע מזה לפעמים. הוא ניסה ללחוש לה שתזהר, ושהוא מצטער, אבל ללא סיכוי. הוא שרט את התיק עם רגל אחת ועם השאר התרומם בקפיצה קטנה אל האדם שראה ממול, והתיישב לצידו ברוגע. זקנה אחת צעקה עליה אבל נראה שהשאר לא שמו לב.
"אם יש לך משהו להגיד לה, זה הזמן" פיירו דיבר בכנות, ובאמת רק ניסה לעזור. "יאללה, מה יש לך להפסיד? היא עוד רגע נעלמת לך." "זה מסובך מדיי בשביל להגדיר במילים" הוא כמעט התפרק כשדיבר, אבל פיירו, שהבין את מצוקתו, המשיך וניסה. פעם שנייה שבאמת מתייחסים אליו ברצינות, אז לנצל את זה לפחות. "אהבה היא דבר מסובך, ובכול זאת חוזרים אליה שוב ושוב- עם הגדרות או בלי, תמיד יש מה להגיד." "זה התחיל עוד מזמן, אתה מבין?" הוא ניסה להזכר, ודמעה יצאה. "זה רצף רקמות של אירועים, אחד על השני, חובטים ובועטים." "גם את זה אפשר לפרק" מסביר פיירו ועונד את משקפיו. "תראה, ילד, אם אתה רוצה אני פנוי לפגישות שבועיות, נוכל לנסות ולסדר את כל מה שמפריע. אני אומר לך, הכול קשור בתוך-תוכך, וכשתדע את צעדיך כך גם תדע איך לדרוך והיכן. זה לא פשוט כמובן, אך אני ממליץ לך לקחת את הצעתי."
"מה המחיר?" הוא הוציא את פנקסו לרשום. פעם שמינית שמשהו כזה קורה לו, אבל הפעם זה מרגיש נכון מתמיד.
שמי ענבל, ויש לי רק גלגול חיים אחד בהם אוכל לשנות את גורלי מחוסר - לפתרון החיים.
שנים ספורות בלבד עשו את ההבדל בין חיים ללא מודעות וללא דאגות אל חיים בצל המודעות לחוסר הידיעה. שנים ספורות בהם גיליתי על כאב, אי-צדק, אסונות, מרירות ורוע, וזאת אפילו בלי להבין מה הם.
חוסר המשמעות שהוא חלק מחיי ואמור להשאר איתי בחיים הוא גם מה שיביא למותי בשלב כזה או אחר ובצורה אכזרית שאני לא מאחלת לאף אדם. המחשבה על טיפול דרך תחליפים קלים כמו אמונה בכח עליון, דביקות ביצרים או תרופות מרתיעה אותי מאוד, אט אט מוחי נפגע ונרקב עד שיקרוס כליל.
קמתי בבוקר כמו כל אדם רגיל אך בסוף היום דבר לא נשאר כפי שהיה.
אני מקווה שמותי וחיי אינם חייבים להיות כך, יש דרך שמנתקת אותי מהכלום הזה ותחזיר לי את חיי חזרה. חיים שלמים על הכף.
לשם כך, אני מבקשת מכם להצטרף למסע קצר של גלגול חיים אחד. כן, שוב גלגול חיים אחד, אשר בהם כל שיתוף עידוד ועזרה ישפיעו על עתידי.
גלגול חיים אחד מהיום שחיי ישתנו.
אני מבקשת ממדינת ישראל שלא תפנה לי עורף ותתן לי למות בלי להבין דבר בצורה אכזרית כל כך בגלל מחיר של כלום. אני אוהבת את הארץ המדהימה שלנו וכרגע אינני חולמת על דבר בעולם, אוליי מעט כמו שחלקכם חולמים. אני רוצה לדעת על מה עליי לחלום, ומהו הפתרון לכול הדברים באשר הם.
כל שיתוף שלכם יכול לגייס עוד אדם לבוא ולעזור לנו, אני זקוקה לאנשים שיהיו מוכנים לחלק פליירים, לשתף סטטוסים בפייסבוק, אוליי אפילו לבוא ולפגוש אותי בדרכי למשמעות.
זהו מסע של כולנו, על דמותה של חברה מתוקנת בחיים אלו. אני ומשפחתי מודים לכולכם, הלוואי ונצליח!
גיל כזה כבר אין מה לשקר, הם מתלחששים בינם ולבין עצמם. מה זה משנה, בסופו של דבר תדע. כל אחד מגלה את השתקפותו העגומה בשלב כזה או אחר, ואין סיבה לתת לדלוזיה שכזו להימשך. למען האמת, זה אפילו מסוכן לתת לזה להימשך. אמונה שכזו עלולה להשפיע על הילדה לטווח הרחוק, לפגוע בנתיב המובנה שלה, בנורמה אליה אמורה להגיע.
הם התחילו עם דברים קטנים, שוליים. סיפרו לה מאיפה המים באמבט מגיעים, ושדפי נייר טבעם בעצים. אלו דברים שקשה לעכל בקצב מהיר, אך נדמה שהיא הפנימה במיידיות. הסבירו לה שאין באמת עננים בשמיים כשמתקרבים אליהם, והסבירו מי מכינים לה את השמלות שלובשת כל בוקר וחטיפי האנרגיה שבולסת. במובן מסוים, ניתן לצפות שבידיעת דברים מסוג זה היא לא תרצה להמשיך לחיות ולהתקיים על אמת שכזו.
והיא אכלה את ספגטי הבולונז גם לאחר שגילתה כי מקורו פרות. איזה יופי, הם דנו כשהלכה לישון, היא מקבלת את הדברים בהחלט יפה. הם המשיכו וגילו לה שהעיתון בבוקר לא בדיוני, והסבירו לה מה זה סרט תיעודי. הם סיפרו לה על פוליטיקה, על אהבה נכזבת. מדיי פעם צצו לה דמעות מהעין, אבל לא משהו מיוחד. נהדר, הם חייכו.
על מקורם של בועות הסבון היה קשה מאוד להתחיל את השיחה. מקור האושר העיקרי שלה, עוד שקר קטן שחייבים לסלק. זה לא קסם, הם משלבים את רגליהם ומכווצים שפתיהם. הבועות מתקיימות כי לשכבת הנוזל יש מתח פנים אלסטי, ובתוך הבועות יש בסך הכול אוויר. וכשנעלמת הבועה, הם מנמיכים קולם ומשתדלים לא להביט בעיניה, כשנעלמת הבועה משמעותה שקרסה ומתה. האוויר מנפץ אותה, רוצח אותה. הוא זה שמחזיק אותה בחיים ונותן לה את הצבע והעיגול המושלם, אבל בסופו של דבר נותן לה למות בזמן שהוא נשאר להתקיים בנצחיותו.
הקסם הקטן שלה, קשת הצבעים שרקדה בקצב נשימתה. והיא, כילדה טובה, האמינה לכול מילה. אין קסמים, אין פלאים. כל דבר ומותו, הם הזכירו לה כל ערב לפני השינה, והיא בלעה הכול.
היא בלעה את כל הרוע לתוך גרונה העדין וגם כשגדלה לא נפגע נתיבה והיא למדה לספור מספרים גדולים, ואפילו לשכתב סיכומים בהיסטוריה. הם היו מרוצים מאוד, אך לא מאושרים. גם היא לא הייתה מאושרת, הריי אין דבר כזה בעולם המציאות.
היא לעולם לא ידעה על כוח כישופה, רק בלעה את ההסברים, גידלה את המרירות הנורמטיבית הזו. אפילו קנתה מכונית, ודבר לא שינתה אפילו שיכולותיה נתנו לה. וכששניים בכביש היו קצת פחות מרוכזים בעשייתם הרגילה, היא התנגשה בחבטה וכל איבריה נקרעו לרסיסי אבק פיות ובועות שהעיפו אותה עד שהתעוררה לצידי כל הקסם שהפריחה.
ואם את מרגישה קצת מרמור או עצבות, בואי נדבר על זה, טוב? בואו כולכם! נקרא לזה יחד בשמות מפוארים ונפתח תיאוריות על הדמעות. האם דומות יותר לגשם הרטוב, או צורתן המדוייקת מזכירה יותר להבה קטנטנה הפוכה? הביאו נימוקים, יקירים, הביאו. לא להתבייש, אין דבר כזה להסחף! לשם כך הדיון! מצאתם את עצמכם מתעוררים עם חלום בלהות? יש לכך הסבר, אנחנו בטוחים בכך! הכול בתוככם בוער, בואו נדבר על זה! בוא נקרא לזה דכאון! בוא נקרא לזה אדישות! בוא נקרא לזה שנאה! בוא נקרא לזה הפרעה! בואו ננתח את ההתנהגות הקטנה שלך מיום שלישי, זה חשוב להוציא דברים. שמענו שלקחת מזלג ודחפת לעין שלך ככה סתם. זה נכון, יקירתי? אל תדאגי, אנחנו לטובתך. קוראים לזה נפילה, וכול אחד מהסוג שלך עושה דברים כאלו ולכן זה לגיטימי. רק שלשום רועי הכניס לעצמו מקלחיים לעצם השוק. זה קורה, ויש לזה שם! רוצה ללמוד עוד? בואי! אנחנו פה כדיי לתמוך ולהבין, ותאמיני לנו שאנחנו הכי טובים בשבילך- וזה כי אנחנו תמיד נבין, לאן שלא תלכי. ותמיד ננסה ולהבין יחד את הפעולות, ננתח אותם לפרטי פרטים. יודעת מה? זה בטח קשור לאחת המחשבות המטופשות שלך מגיל שש, אפילו שהיית טיפשה וקטנטנה, אנחנו אומרים לך- הכול קשור! ראו עלייך מההתחלה שאת משלנו.
עוגמת הנפש שלה, של הסתם-בת-זונה ההיא. כמה היא מלאת רחמים על עצמה, על גורלה המר. דורכת עלינו, וכול פעם מחדש, אנחנו מתקמטים ומתים וכמובן שעוד נצמח ונלבלב אך היא מכאיבה. זו לא אשמתה, של הסתם-בת-זונה הזו. מתמלאת בדמעות בכל פעם שאנחנו מראים קצת מהעצב שלנו, כאילו אסור לנו לבכות? מטומטמת אחת. דורכת, מתנצלת, דורכת, מתנצלת. אבל זה מטבענו למות.
נולדתי כרגע. מכוסה שכבות של דם ובכי. זה ימשיך גם אחרכך. אמא מסתכלת עליי בדמעות, "אוי, כמה נורא זה נורא חתיכת תינוקת שיצאה מהבטן שלי" היא מקללת כמה פעמים את האלוהים שלה, אבל אני עדיין קטנה ולא יודעת מהו העולם ומהם מילים בכדי להבין. בקרוב מאוד אתחיל להבין, ואחר-כך אדע גם לבטא אותם בעצמי ובהגיה מתאימה. אני צורחת, זועקת למעלה, חזק ככול האפשר. אני לא יודעת אפילו למה, אבל האור פה חזק ואוליי אני מפחדת או שכואב לי ואני רוצה לחזור לבטן. אני מכוערת, מצומקת, אפילו שיער אין לי, אבל זה לגיטימי לחלוטין.
"אין דבר לעשות", אומרים הרופאים, ואבא מתרגז ומאדים, כמעט כמו ביום בו ימצא את אישתו בוגדת בו עוד כמה שנים, זה באמת יהיה נוראי, ואני שוב אצרח, ממש כמו עכשיו. אבל אז כבר אדע למה אני צורחת, אני אדע שלצרוח שובר את קו הנורמה, ואדע מהו הצליל המתאים שעליי להוציא מגרוני בכדיי לא לעורר מהומה. ואפילו שאהיה כה נבונה ועם המידע הנכון, עדיין אצרח. אפילו אבעט עם רגליי נעולות המגפיים את אימי, דבר שנחשב בחברה אף גרוע יותר. אין חוק שאוסר על לבעוט באנשים מבמפורש, אבל זה דיי ברור לכולם. לי, כרגע, עדיין לא.
אבא אומר לרופאים שהם חבורת זונות בשקל, ושאם הם לא יכולים לתקן דבר כזה למה בכלל הם נמצאים. הוא מסתכל עליי בעניים בוחנות ומנסה לתת ציון מספרי לסיטואציה. כמו במשחק חיי שרה עם הכדור גומי חוטים והנקודות הרעות, רק החיים שלי. האצבעות קטנות אבל שמנות, ניראות כמו עיסת פלסטלינה, נבלעות אחת בשנייה, בקושי מזוהות. זרועות הידיים שלי לא סימטריות. אחת מגיעה לחזה, אחת לאגן. קטנות פי שתיים מהנורמה. כשאגדל זה יראה אף גרוע מזה, אבל כרגע אני לא שמה לב. מבחינתי זה אפילו סבבה, אפילו אחלה. מבחינתי, לכל בן אנוש שעם עניים כמוני יש גם זרועות וידיים כמוני, וכולם ימחאו כפיים והצליל יהיה דומה וכולם ישתו את הקפה שלהם עם ידית לכוס שמותאמת במיוחד לצורת החזקת האצבעות שלי. אבא מלטף את ראשי בזהירות, כאילו אני חרסינה שבירה. אסור לגעת, והוא ילד המתפתה להרגיש את המרקם. הוא מלטף כמעט את האוויר ומיד מחזיר את ידו אליו, מחבק את אימי, עדיין מביט בי. אני כבר לא בוכה, אבל משהו בי ניראה קצת עצוב. אולי אלו הידיים המעוותות גנטית שלי ואולי זה החדר הזה שמחניק והאנשים המוזרים סביבי עם הזרועות המפלצתיות שמגיעות עד מעבר לתחת, ארוכות ומפחידות. אולי משהו צורם לי במבט של ההורים, שמשתדלים לחבק אבל חום גופם לא עובר אליי. עוברת אלי צינה, צינה ואכזבה.
כשאגדל אחתוך את עצמי עם סכין יפנית שאמצא בדירת הדודים שלי, אלו שגרים ביפו בבניין ההוא הישן. ידיי הרועדות יתמלאו תעוזה ובטחון פתאומי, וסימנו קו ברור של שנאה עצמית על העור שלי. הגוף שלי מושלם, פועל ממש כמו שצריך עם ריאות תקינות ולב שפועם בקצב הנכון ואפילו הריסים שלי מותאמים במדויק בכדיי לתפוס את הזיעה שלי בפנים. אני אלמד זאת בשיעורי ביולוגיה ואהיה תלמידה חרוצה ואקבל ציון שמונים ותשע ועדיין לא יהיה לי אכפת. העיקר זה מבחוץ. אני ארצה להיות עטיפה יפה, ארוזת ניילון צילופן וסרט כחול, ממש כמו של כולם. אני ארצה להכנס לשקית קניות, זה מה שארצה. אכניס את עצמי לשקית ניילון, וארשה לעצמי להחנק מחוסר החמצן, בנשימות קצרות והשתעלויות חזקות שאף אחד לא ישמע.
אני נושמת בתוך החיבוק של אימי. דיי ברור לה שהיא לא רוצה להכניס שום זרע נוסף לרחמה, לא להכניס עוד כאב וצרות. כמובן שאוהבת אותי, מחובתה- אבל כשהמצלמה תוקפת אותה היא מובשת, מרגישה אשמה, פושעת. יש לי עניים יפות, ירוקות בהירות, זורחות עם אורות הניאון של בית-החולים. כשאגדל, יהיה לי גם חזה נאה ומתניים צרות, ושיערי יגדל לרעמה יפה ושטנית, חסרת כול קשרים. התברכתי גם באף סולד שהרבה יחשיבו למושלם, ושפתיי בדיוק במידה הנכונה לשאר פניי. אני לא אבין שזו זכות, אני אתעלם, כעיוורת שוטה. וכול השוטים האלו, יצליפו בי. יצליפו עד שאפול, שאכנע להם. רובם ינעצו מבטים, חלקם יצחקקו, אחדים אפילו יעליבו. אמא תגיד שהם לא מבינים, ושהם בסך הכול אינפנטילים מסריחים חסרי מוח. אני אאמין לה כשאהיה ילדה קטנה ומתוקה. אבל זה ייפסק דיי מהר, לאט לאט הרגש בי יעלם, אתרגל לכאב, לאנשים ולרוע. כול מבט יחשב כעין שופטת, כול מילה תהיה בראשונה שקר גס. אני אתהלך, וארגיש כה פגומה. במשך זמן רב ארגיש כך, ובאמת נולדתי עם פגם מולד, אבל חוץ מזה אני סבבה.
כרגע נולדתי, ויום אחד אתגבר על הכול. יום אחד אכיר בחור שאהיה לו הכול, והוא יהיה לי בעל. אני אתחתן בשמלה לבנה ארוכה ולו יהיו תלתלים שחרחרים ועניים חומות ענקיות. והוא יעשה אותי באהבה, עוצמתית ואמיתית. יום אחד ארגיש בנוח עם הגוף שלי, ואפילו עם האישיות- אחייך למצלמות ולקהל חיוכים שלא יהיו מאולצים, ואבנה לעצמי אט אט חיים כמו שארצה, בקבלה עם העולם.
אבל עוד עשרים שנה זה לא יקרה, אוליי אחרי. כשאעמוד בצד הרחוב, אסתכל על מופע קסמים של קבצן עלוב. אני אלבש חצאית אפורה וגופייה מתנופת בצבע ארגמן, יחד עם עליונית ג'ינס ונעליי אוקספורד שאקנה במאה ותשעים שקלים. אני אעמוד לבד, עם מסכות על מסכות של להראות בטוחה, אלגום מקפה קר בכוס חד פעמית. ידי תתקשה להחזיק במשקה, אבל אחזיק אותה בכפייה. היד השנייה תעלם בתוך השרוול, וכשארצה להחליף את ההחזקה אתאמץ שלא להפיל נוזלים על הרצפה. אני כבר אהיה רגילה, ואעשה זאת באלגנטיות מתמדת.
ותהיה ילדה בת שתיים-עשרה, שתשב עם אחיה הגדול על הספסל, קצת רחוקה ממני, והיא תהיה עם צמה קטנה ואני עם שיער עד הבטן. היא לא תסיר ממני את עניה, רק לרגעים קצרים של חשיבה. והיא תחשוב על כמה שאני יפייפיה ויודעת להתאים בגדים ורק אחר-כך תשים לב לעיוות בידיים. והעניים שלה יתמלאו בקצת דמעות, אבל כאלו שהן לא רעות, אלא של הערצה. היא תחשוב שאני חזקה ותבנה ממני סיפורים של גיבורת-על, ופעם הבאה שתרצה להקיא את האוכל שלה היא תחשוב עליי ואוליי אפילו תפסיק. ואני אעמוד, כול כך מובשת מבפנים, ואכעס על הרגעים האלו, שנולדתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
