המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
אדם נכנס לתוך המדפסת. בין הכפתורים הוא פותח את הדלת הכבדה, וקופץ פנימה לבריכת הדיו. גופו נספג, והוא נע בין טביעה לציפה במערבולת הצבעים. בלחיצת כפתור הוא מתחיל להתחמם ולהתחמם: הבריכה רועדת, כמו בצחוק אדיר. "מה מצחיק אותך פה?" הוא שואל בכעס פתאומי, והיא מצביעה על הדף שמתקרב באימה לכיוונם. הדף כה דק עד כי מזווית מסויימת נדמה שהוא לא יותר מאשר קו שחור: אך הדף הוא לבן. ריק וחד.
מרוב לחץ, ומתחושת המוות הקרב, גם אדם מתחיל לצחוק. כפי שציפה, החיים הם הפתעה אחת גדולה והוא לא יותר מרסיס קטן, עניים צופות במחזה. אדם כבר מוכן לסוף, פורש את זרועותיו מול הקו החותך, מחייך, והדף כמעט נוגע בבטנו ומייצר נתז דם לתוך מעיו.
אבל רגע! זה לא הסוף.
משהו מגיע מלמעלה. אור גדול, חזק, טכנולוגי, מפואר. אדם מביט, מסונוור לחלוטין: אך ברגע שעניו מתאימות את עצמן לתאורה, הוא רואה:
הסימנים מגיעים מלמעלה, ברורים מתמיד: התכלית האמיתית, המטרה הסופית, הפתרון השמימי.
"זה אתה, אלוהים?" אדם שואל,
אך התשובה כבר ניתנה. אדם כעת מבין.
ההארה שומטת ממנו כל צל של ספק לגבי מי הוא ומהו העולם כולו, מה שכתוב הוא שיהיה.
הדף מגיע, ואדם מטפל בו בהתאם להוראות, מעוות את גופו לצורות האותיות ונשכב בניגוד מושלם.
והשלב הבא עובר כל-כך מהר, לא ברור מה קרה. כמו כשמכה כל-כך חזקה עד שהגוף מאבד תחושה.
אדם מרגיש נמס, נמס ומתאדה, צורח מסיפוק. מזל שאתם לא יכולים לשמוע.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
סתיו נוחת בסחבת דפים צהבהבים-כתמתמים, נרקבו לאט לאט ובלי היכולת לעצור בעדם. זה הכול בגלל השמש, כדור-הארץ לא מסוגל להשתהות מולה: רוקד במעגלים קבועים, מזכיר כמעט איזה פולחן רוחני מפגר, מעייף את הגוף למען מנוחה. הביוקרטיה ברורה מאליה, השלבים מוכרים. ענן אפרפר מגיע, מתקרב, קו המתאר לא מצליח לתחום אותו מרוב שכבר פה, מתערבב עם צבע האוויר.
סבתא נעלמת. קשה להצביע על המיקום המדוייק, או על הפעם האחרונה ש,
ואם בכלל הייתה.
לילה, והעניים מרצדות. החלומות מעכלים את כל מה שעבר, מעבירים את כל שנתפס במעין מכונת כביסה, ואין סבון. עירבוב אימפולסיבי של תת-הכרה, ידיי האמן חופנות ומפזרות, מכווצ'צות ומוציאות מהקשר, גוזרות ומדביקות, מותחות ומוחקות. אין צורך בזכרון מדוייק של הסיפור הבדיוני, של סיבובי המכונה, אך זו כעת עיצבה את העבר, וכעת לקפל. חלומות עוזרים לזכרון. גרב מושמטת בהינף העפעף, אף אחד לא מבחין.
סבתא רפפטיבית, הסיפורים הישנים עוד שוכנים במגירתה המרכזית, כה מקופלים שאפשר לטעות שהקיפול הוא הדבר עצמו, ושמא אין מה לפתוח.
נסיון כושל למצוא הבדל חיצוני במראה פניה, בעידון קולה או צחוקה השקט. מגע ידה לא השתנה, אופן אחיזתה החם נשמר. סבתא בורחת לתוך כונכיה דחוסה, מתרוקנת פנימה. אם מקפלים ומכווצ'צים דף מספיק פעמים, הוא מתרככך: הופך כמעט למפית או נייר טואלת. ניגוב תחת מעולם לא היה כה פשוט ואקולוגי. עלים מיובשים מתגלגלים בין רגליה הכבדות וגבה הכואב.
אני בעצמי מתחילה לשכוח מה שכחתי ממנה, ומה אני בעצם מחפשת בתוכה.
השלכת בדרכה אליי, נחיתה רכה לרצפה, לא כואבת, לאט לאט, עם הרוח הקלה. ובכל זאת, לא ניתן לעצור בעדה.
אני לא רוצה לכתוב את מה שהוא אמר לי. את כמות האהבה שהוא הביא לי. את הייחודיות של זה. אני לא רוצה לספר לעצמי סיפור חלקי. הדברים שאספר הם אינם הדברים עצמם, ומילים לא יצליחו לתאר. מטר מטאורים, סימבול לסיום. כמויות בכי. חיבוק מוחץ. נשימות קרובות כל-כך. כנות מוגזמת. שקט שקשה להפנים. כלום לא יספק אוליי. מכור. אמיתי. חבל. סבתא אומרת שצריך לטעום מכל העוגות.
מהר. הסתירי פרצופך לפני שתסתכלי במראה. מירחי את הכיסוי בלי להביט. בכל פעם שתסתכלי במראה, היי כבר נקייה. תשכחי את הלכלוכים שנמצאים על הפנים, בשלב מסויים כבר לא תבדילי בין הממרח לעורך. שקרי לעצמך לפני שהאמת תתפקח. היי טובה. היי רצונך. התאימי את בגדייך לסביבה, היבלעי באדמת חברייך. מעבר לכך, רחמי על עצמך. רחמי על כשאת מקבלת פריחה מזוויעה מכל המייק-אפ. הוא לא בריא לטווח ארוך. מה, את לא זוכרת שאת שמה אותו כל יום? מטומטמת, נשאבת לתוך אלפי משאבות מנפחות גלגלים מונעים מאוויר צח מזוקק בנפט מפעלי תכשירי ההסוואה. מסתובבת, נהיגה אוטומטית. מהלכים בנויים, העיקר היסתכלי במראה הקטנה ונקי את הדמעות. הדמעות מרטיבות הן את הכיסוי והן את הפצעים. תסיתי מבטך מעצמך ברגעים הנכונים. מהר. היסתתרי מהגשם בכל פעם מחדש, ואל תדעי מה טיבו. החטא שלך מתעצם ליציקת בטון קשיחה ועוד מעט גם ניתוח לא יהיה אפשרי. תשתקי ודיי אוליי, ואל תספרי את האמת המלאה. תרגישי נקייה. השתמשי בתוכנת עריכה. מירחי אמת בפיזור דק של מרגרינה או חמאה. הסתכלי על עורך מכוסה באסתטיקה עלובה. את עושה עבודה יפה.
שלב ראשון, הוא נכנס למשחק עוד לפני שהבין. תלתליו עוד לא צמחו ושיניו היו רק עם הפוטנציה להצהיב,ברגע זה- היה טהור. "היכן המנהל?" הוא לא הספיק לשאול, ומהר חוקים החלו להתעגל סביבו. חוקים לקחו ידיהם והניפו עליו, כידררו את בטנם הצוחקת ועיבו את גבותיהם ברגזנותם התמידית. הוא לא הספיק לבקש, ומייד אחד מהם דקר אותו בבטן. דקירה קטנה, לא כאב גדול מדיי, אך בהחלט משנה-גורל. כעת, הוא שלהם.
הוא חייב לנצח כעת. המטרה ברורה בכל משחק- לנצח, ולא להפסיד. הוא מתחיל להצהיב את שיניו ולהחליק בשריפה שיערו לקרשים. הוא בוער, הוא עולה באש, תמיד רגע לפני להפסיד חיים. אסור להפסיד, הוא לומד. הוא שונא את המשחק, והוא המשחק. הוא צורח, הוא קופץ ורץ בסיבובים ומסתתר ומשנה צורות. הוא יורה בחבריו. הוא נמס בתוך עצמו, ומתחיל לצחוק, ובטנו מרשרשת לו בהנאה שזהו טעם הדברים. הוא מנצח, ועוד פעם. הוא מרגיש חוסר אונים.
שלב אחרון, יום אחד, הוא יבקש, "אפשר לצאת מהמשחק?", כמו שלעולם לא ביקש. הדלתות יפתחו, בקלות אדירה, והוא ימצא עצמו לבד לגמרי, אזוק מבטנו ועד תלתליו הטבעיים, ואת שניו לא יוכלו לראות בשלל צבעיהם, משום שחיוכו יתאדה ברגעים ההם. הוא יצעד בין אלפי הרובים והכדורים הנזרקים בין חבריו למשחק, אך אף-אחד מהם לא ייחס לו צורה. הוא יעצד בתוכן, אך הם לא יפגעו בו. לפני שיבין, יכנס למשחק אחר.
אונטו, הוא מצביע על עיניו הבוכיות ועם ציפורניו מעין מקלף את הבכי. אונטולוגיה, משהו הקשור במשהו קיומי. מילים גבוהות תמיד משכו, אולי גם ביהירותן להיות גבוהות מאחרים. מדברים על צריכה בקצב שיא, על אינטואטיביות מול רציונל, על דפוסי בריחה מחשבתית, על הכרה עצמית ועל עתיד. מדברים על אי-יישום וחוסר רצון. מדברים על דברים מאוד ברורים, מאוד לעוסים! נדמה שגם הוא, למרות הכל, גם הוא תוצר.
לא ברור תוצר של מה, אך ברור שאינו טבעי. משהו התפלס בו, משך אותו הנה והנה וחשף יתר על המידה לשמש. בהחלט קשה להיות תוצר כשהבסיס עוד מעורער. יתום במהותו. ריק בהוויה. אונטו, אונטולוגיה.
תבונה מרביצה לי. יצר אלים מתפשט בתבונה, והיא מתחילה. מושכת בשיער, שורטת רגליים, משחיטה פנים, משחיזה עניים! רק תראו את הרטיבות ואולי תבינו שהיא רצינית, לא צחוק. "פליביליזם!" היא צורחת באימה, "אגונסטיזם! סוליפסיזם!". היא תולשת וקורעת ומשתמשת בכל כוחה. אני תשושה.
הוא לוקח ממחטה ומנגב את דמעותיו. זה זמן טוב להתחיל להאמין ולזכור, אבל הוא בספק. אין ממש על מי לסמוך, ואפילו על עצמו, הוא מבין לפתע. בין החומרי לצף באוויר, הוא חושף חצי-חיוך, אפילו שאין לו משמעות.
אני ממצמצת בכבדות. רציונל מנחם, אינטואיציה משחיטה עצמה. אנושיות רקובה וחסרת כל סיכוי! "גם עליי השתלטת, אהובה. אני איתך. תזכרי ותאמיני" הוא לוחש בצער, משאיר סימנים על גופי. אני חסרת, אני לא מצליחה כל כך להסביר, אני לא חושבת שיש מה.
יש לנו חודש נורמלי יחד, ואני לא מבינה דבר. אני מנסה ללמוד מזה בכל מקרה. אני שונאת ואוהבת. הוא מוציא עליי אהבה. הוא נוגע בי יותר מדי. אני נאבדת! בבקשה תצילו אותי איכשהו. אני לא מרגישה. אני לא מצליחה לחשוב. אני לא מצליחה להסביר. לא מצליחה!! אני רוצה לעשות אמנות ולהיות אני ולהמציא דברים משלי ולהיות הכי טובה מכולם ולהרגיש מיצוי וסיפוק! אני רוצה לא לרצות ורוצה לממש כל רצון. אני רוצה להבין קצת יותר, או לפחות להרגע! להרגע! הכל בסדר, ורוב זמני אני בטוב. עניים עייפות, אני לא ממש מבינה כלום. אני שונאת הכל ואוהבת מלא. אני רוצה עולם מתוקן ואין לי מושג מהו, וכנל עליי. אני מצטערת, לא הפעם. לא לא לא לא לא אכפת לי מכלום. אני מרגישה.
אני תשושה אני תשושה אני תשושה פיזית כואבת לי הבטן מהנפש כל פעם שאני נזכרת בעוד פריט קטן מתוך החיים הלא עגומים בכלל שלי אני מתמלאת בכאב בבטן שלא מפסיק ואני אסיים את חבילת השוקולד שפה מולי אני אשתגע אני אשתגע אמא אמרה לי אז שאצא כבר מהבית שמהר כי נמאס לה לשמוע אותי בוכה אבל אני לא בוכה עכשיו רק לפני רגע אני בעיקר כועסת אני כועסת על שאני אוהבת וכמעט ונותת לך לנצל אותי לכם! לכולכם אני נותנת . אמא אמרה שבטח אני אחת שממש לא תהיה עם מישהו שישפיע עליה כול כך, שאני עומדת על שלי כזו. אמרתי לה שזה לא נכון. עכשיו יותר בסדר, היה טלפון. אח שלי מתגייס לחצי מהחיים שלי. אוליי פחות. זה יסדר לו את החיים, ההורים אומרים. אבא אומר שגם אם אני רגישה אני לא אומוציונלית. אבל זה לא נכון, אני בוכה המון. פשוט זה לא ברגעים הרגילים. אני מכוערת בלי איילנר. אחת אמרה לי שאני יפה כשאני בוכה. ואחת אחרת אמרה לי שהחיה הפנימית שלי היא נמר. אני אוהבת את זה. אני אוהבת לחשוב על חיות ואוהבת לחשוב על צבעים. אני לא אוהבת לחשוב על אנשים. עושה לי כאב בטן. כל הזמן. כאבי הבטן שלי מגדירים אותי, מלווים אותי בכל הרגעים האלו בחיים. ארוכים וקצרים. כאבים גדולים וכאבים קטנים. ותמיד תמיד בלתי ניראים. אני לא רוצה להרגיש מנוצלת, אני רוצה לחזור להרגיש עמדתית. לחזור להיות מסמר בקיר בטוחה בדעותיה. אבל בתקופה האחרונה כל מה שאני מצליחה להגיד זה שאני פשוט לא יודעת. לא יודעת, לא יודעת כלום. אוליי כן אוליי לא. כמה משמעות הייתה פה לרגע! כמה אהבה, מוסיקה, משהו יציב כזה, אמיתי. כולם מאמינים בזה, אז זה קיים, לא? ככה פיזיקאים אומרים לפעמים. אבל אני לומדת פילוסופיה ולא מדעים. ומקבלת תמיד מאה! מאה! כל הכבוד לך, תוהה וטועה. ונהנית. סקרנות על נוחיות. הכל יפייפה ומטריד ומורכב כל-כך. באיך פגשתי את אמא אומרים שהדבר הטוב ביותר הוא אהבה. הכל מתעסק באהבה. אהבה. להתמסד בניו-יורק, לבנות עוד בניין. בניינים כל-כך יפים, מתערבבים אחד בשני בקווים ישרים ומעוקלים, מתחברים לקווים וצבעים וצורות נוצרות מהם. עוד ועוד ועוד ועוד. אני אוהבת להסתכל, ושונאת לחשוב. למה את מגיעה למחשבות האלו? היא שואלת, אני ככה כי חוויתי דברים שהובילו אותי לזה אבל מה איתך, מה הבעיה פה, תפסיקי להתפלסף, מפגרת. תביאי חיבוק אמיתי. היא רוצה שנשמור על קשר. ואני רוצה להעלם מכולם, אבל ממך לא, וגם לא מכולכם. לא התעייפתי מכם, אתם יודעים לעשות את הדבר היחידי שטהור. מוסיקה.
ואמנות זה מזוכיזם. ובמזוכיזם ישנה הנאה. הנאה רבה, שממנה סובלים. ואמנות זה סדיזם, לפצוע ככה את אלו שכבר פצועים. אלו שמבינים את מה שמתואר פה, אלו שרואים את הריק הנהדר הזה. מה שלום הריק שלי היום? הוא פחות מעניין. הוא פחות מרכזי. אני מרכזית עכשיו, אני והעולם והאנושיות. מתיימר ככול שיהיה. תני לזה ליפול, תני לזה ליפול. מתחננת לבכות כמו כולם, אבל בוכה לבד. לא בזמנים של כולם, לא באירועים המסודרים. אני אוהבת מוסיקה. ובכל זאת, בחרתי אמנות. אני לא מתחרטת. אבל אוליי כדאי שאתחיל להתמיד בזה קצת יותר. כדאי שמישהו יגיע לכאן מהר, כי הלבד הזה לא טוב לבריאות שלי. לא טוב, לא טוב, והיה נהדר. הכל נהדר בסך הכול. כואבת לי הבטן בסך הכול. אבל המוסיקה שבה את מופיעה מכעיסה אותי, ואני אוהבת אותך. את לא אוהבת אותי מספיק, אז אני לא אוהבת אותך מספיק. שום דבר לא מספיק, הנה, אני שוב אגיד את זה. מוטואים שלי. אני בקושי בטוחה מה הדברים האלו כבר אומרים. ריק. מעגל. ידיעה. התקף. עצב. שמחה. כלום. אני.
אני פותחת עריכה כי זה לא מספיק ארוך. אז אני עורכת. אני רוצה.. סימני קיראה!!! שיראו שאני משוגעת, שיראו שמשהו לא בסדר. אבל עכשיו אני לא מרגישה נכון עם זה, אבל בכל זאת אפרסם. לעצמי, שאזכור, הכל לעצמי. סומכת על זה ש
אם זה לא מהסיבות הנכונות, התהפכת. הנה לך: הבלתי צפוי, הבלתי נמנע. מעגל מעט מיוחד יש לנו הפעם. לא אוהבת שפתיים עבות לא אוהבת בטן נפוכה לא אוהבת שיער ארוך לא אוהבת ניראות לא אוהבת אף אחד בעולם כולו. כל פעם זה מתחיל ונגמר בשנייה השנייה. זה צפוי, אך אוליי הפעם נמנע? אני לא אקספרסיבית, אבל אני רגישה.
כמעט בכוח הוא לוקח אותך. בלתי נמנע. כל גבר הוא קצת אנס, אבל זו מחשבה לא יפה. הכוונות הן טובות? אין טוב או רע, יש הגיון ויצר. את רוצה להכנע. את רוצה לפחד, להרתע, לבכות, לצעוק. שלוש פעמים היד מנסה להכנס, ואת מצליחה לעצור אותה. כולם יותר חזקים ממך. משהו פה עקום, משהו פה לא מתאים, אבל מאוד מתאים. אומרים שזה קובע הכל. את תוצר לא מוגמר. כולם תוצרים. ומה זה משנה המניעים כשהתוצאה אותה התוצאה. כולם יודעים שאת בעצם רוצה. כלבה מתנשאת הכי מטומטמת שפגשתי לכי על זה תדרסי תדרסי.
תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב!
פוחדת להכאיב, אז אוליי תשתקי כבר. תעלמי מהחיים שלי כבר. תסתלקי כבר. תפסיקי להיות. למה את מנסה לבכות? למה את בוכה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
