כל היום הזה היה נורא נזיל וסתם התהלכתי בין מראות ומיטות. כל פעם הסתכלתי על עצמי במראה, עשיתי קוקו או משהו כזה, ואני חושבת שהיו אמורים לבוא אורחים אפילו: אבל לא שמתי לב לכלום, עד שהתמקדתי לרגע בשיערות הקטנות שגודלות מהקרקפת. מכל הסיבובים שלי, הן הגיעו לרמת דיוק של בקבוק מושלם, כמו מהילדות שלי: מתצלום אחד מפורים, כשאני מתולתלת ומחוייכת. נגעתי קלות בשיערות, ועליתי לחפוף את השיער המקולקל. החדר מקלחת היה מלא אדים, והשיער שלי היה ספוג מים. ניסיתי להזכר מתיי התקלחתי, מתיי הספקתי- ואיך שכחתי. ירדתי מהפסים, הבנתי. הסתכלתי במראה באימה וסחטתי את המים במהירות, שוב ושוב, כאילו זה יחזיר אותי לאנשהו, ואז התעוררתי.
החיכוך בין שורת השניים הקדמיות לבין האחוריות מייצר צליל קצר. אזניי כה קרובות עד שנדמה שרועד ונסדק העולם כולו לשנייה קטנה. ובכל זאת, אין מימוש להתככחות- בהגעם אחת אל השניה הן מוכרחות להמשיך מעט ימינה או שמאלה, אין עוד לאן להיכנס.
לא אוהבים את איך שאני מתלבשת לאחרונה. אני יודעת, חודרת לגוגולת העין של טובים ורעים. אין טובים ורעים, אבל כולם יורים. גם לא אש זה אלים.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
אני פוחדת להיות רק מה שאני בונה מסביב. תדמית עצמית, מתבוננת בה בעין חיצונית, בעצמי. בוחנת את סוגי הפריים, את אופני התגובה ("הלבוש שלך יפה"; "התיק שלך מדהים"; "את שרה טוב"), עיסוק חוזר בתשדירי השיווק ולא במטרה שלשמה השיווק נוצר. לא ככה?
לבד בכוונה כדיי להוכיח לעצמי שההתנהגויות שלי חלות גם ללא אנשים, אבל גם הלבד שלי מוכח מול החברה. גועל נפש לחלוטין. כרגיל אוספי הביטויים הקבועים שלי: איבדתי את עצמי, רציונל אמוציונל, בריחה, ריק, מעגליות, פתרון סופי, רצון לרצון דורש כפייה, אם הכל מיותר הכל מותר, כרגיל אוספת פיסות שניראות לי כמו ענבל. אני מאמינה שצריך להפסיק לרצות להיות מיוחד מעל אחרים אם רוצים עולם שיוויוני אבל זה נורא קשה, נורא קשה לי שכולם ניראים יפים ומיוחדים אותו דבר. פריקה בלתי פואטית. הגיע הזמן.
מהר. הסתירי פרצופך לפני שתסתכלי במראה. מירחי את הכיסוי בלי להביט. בכל פעם שתסתכלי במראה, היי כבר נקייה. תשכחי את הלכלוכים שנמצאים על הפנים, בשלב מסויים כבר לא תבדילי בין הממרח לעורך. שקרי לעצמך לפני שהאמת תתפקח. היי טובה. היי רצונך. התאימי את בגדייך לסביבה, היבלעי באדמת חברייך. מעבר לכך, רחמי על עצמך. רחמי על כשאת מקבלת פריחה מזוויעה מכל המייק-אפ. הוא לא בריא לטווח ארוך. מה, את לא זוכרת שאת שמה אותו כל יום? מטומטמת, נשאבת לתוך אלפי משאבות מנפחות גלגלים מונעים מאוויר צח מזוקק בנפט מפעלי תכשירי ההסוואה. מסתובבת, נהיגה אוטומטית. מהלכים בנויים, העיקר היסתכלי במראה הקטנה ונקי את הדמעות. הדמעות מרטיבות הן את הכיסוי והן את הפצעים. תסיתי מבטך מעצמך ברגעים הנכונים. מהר. היסתתרי מהגשם בכל פעם מחדש, ואל תדעי מה טיבו. החטא שלך מתעצם ליציקת בטון קשיחה ועוד מעט גם ניתוח לא יהיה אפשרי. תשתקי ודיי אוליי, ואל תספרי את האמת המלאה. תרגישי נקייה. השתמשי בתוכנת עריכה. מירחי אמת בפיזור דק של מרגרינה או חמאה. הסתכלי על עורך מכוסה באסתטיקה עלובה. את עושה עבודה יפה.
והיא אומרת שאני מרגישה לבד כי אני טובה מדיי? כי אני עושה ואני לא פוחדת. שמהאמצעים שיש לכולם גרמתי לדברים להתפתח. וזה יראה יהיר מהצד. ואני נוטה להאשים את עצמי. כי אני מאמינה באפקט הפרפר. אני מאמינה גדולה לשטויות. אני שמחה לשמוע שאני טובה. אני יודעת שיש בי טוב, שיש בי דברים גדולים. זה לא מספיק לעצמי, זה לא מה שחשוב. ומה שכן יספק, אני לא יודעת אם אני רוצה בו. מועקה, מועקה, מועקה. בעיקר זה קיים כרגע. על דברים קטנים ביום יום ודברים טיפשיים בעולם התיאוריה. ומה חוויתי בכלל השנה? אני לא בטוחה מה קורה פה ומה נהייה ומה אני אוהבת ומה אני רוצה שיהיה ומה אני ואיפה בדיוק. אבל יותר טוב מפעם?
קיבלנו את כל האמצעים להגיע להצלחות הכי גדולות ולאושר העמוק ביותר ומרוב שאנחנו יכולים להיות יותר אנחנו דועכים לעצב תמהוני וכלום אחד גדול בידיעה שאחרים נאבקים על חייהם כרגע ונולדו למציאות קשה וחסרת רחמים ורק מלחשוב על זה נרצה לקבור את עצמנו באדמה ולכעוס על העולם ואוליי במקום מסויים נרצה להיות במצב קצת כמו שלהם בו יש לנו משהו שממלא את הריק משהו לחלום אליו ונתייאש במקום לנסות ולעשות משהו ולמי יותר קשה בנינו?
אני חוזרת הביתה מיום ארוך בשעה שמונה וחצי בערב לרוב. אפשר את המחשב? לא, אני בדיוק באמצע משהו! אז אני אהיה עם הפלאפון או אראה פרק של הבחורה החדשה. כמה דקות של מחשב, בדיקה, בדיקה, בדיקה. לוקחת את האייפד, צועקת לילה טוב. לפעמים אין לי כח אפילו לצחצח שניים. מדברת שיחה אחרונה עם מישהו שעושה טוב או רע. בוחרת שיר בקפידה. לאחרונה זה מתי כספי, אריק איינשטיין. פעם האור היה מפריע לי לעצום עניים, אבל עכשיו אני שמה את המכשיר מאחורי השידה וגם שומעת טוב. אני אף-פעם לא נרדמת עם השיר, אבל הוא עוזר למחשבות להרגע מעט. אני מתעוררת עם קאט פאוור במיידיות, השעה שש ושבע דקות, ותוך עשרים אני כבר מוכנה ומחממת לי רביולי עם רוטב עגבניות. כשיש לי רגע קטנטן של שקט מופתי, ההורים ואפילו החתולים לא יכולים לדעת שאני פה.
עוגמת הנפש שלה, של הסתם-בת-זונה ההיא. כמה היא מלאת רחמים על עצמה, על גורלה המר. דורכת עלינו, וכול פעם מחדש, אנחנו מתקמטים ומתים וכמובן שעוד נצמח ונלבלב אך היא מכאיבה. זו לא אשמתה, של הסתם-בת-זונה הזו. מתמלאת בדמעות בכל פעם שאנחנו מראים קצת מהעצב שלנו, כאילו אסור לנו לבכות? מטומטמת אחת. דורכת, מתנצלת, דורכת, מתנצלת. אבל זה מטבענו למות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
