המערבולת בקצה של האמבטיה מסתובבת כל כך הרבה פעמים ומהר שאני לא בטוחה אם מים יוצאים או נותרים במקום ולמרות שאין פקק, זאת-אומרת, גם אם אין מבוי סתום אמיתי, נדמה שהחור לא מסוגל להכיל יותר, לא לכיוון אחד ולא לשני.
.
אין לי מילים יותר החוצה, אבל לא מרגיש שכבר הזמן להתפשט, לא לכאן ולא לכאן.
.
תכביד עליי את כל משאולייך תן לי להיות בודדה עצובה ונפרדת
איתך.
.
אין לאן להישאר?
.
(התעגלי לצורתך המקורית
אינך יותר
ממה שתוציאי לאור,
פרספקטיבה אובייקטיבית מתבוננת החוצה ואינה רואה דבר.)
*אני שונאת את כל המנגנונים האנושיים היפייפיים והמפתיעים שלנו הם עושים לי בחילה.
הכדור מתקרב
וכל-כך רציתי לראות אותו באוויר
וכל-כך רציתי שיתכוון לכיווני
אני פורשת את זרועותיי לרווחו עוד לפני שהוא פורש כנפיו אך עד שמתחיל ליפול במהירות כח הכבידה וכבר גודל וגודל בפרספקטיבת המציאות אני נבהלת לפתע שלא אצליח לתפוס או לתפוש ושאולי יפגע בי באיברים רגישים או סתם על האף וכולנו נתאכזב.
לאט לאט אכיר את שמות הצמחים שהלכנו בהם אמש. העניין יעורר בי עניין, כפי שאני מבקשת. אראה טעם גם בעלים הבלתי-ייחודיים, אלו שצומחים בכל חור אפשרי כול עוד הגשם נופל. נזכרתי כמה אני אוהבת, לדוגמא, חמצוצים: מצויים בכל פינה, מכווצים את העניים, משנים את כל התחושות הפנימיות. הפרטים הקטנים והבלתי-אוניברסליים של החיים, מפלרטטים רק כשאני נותנת להם. לא דורשים חדירה, לא מבקשים בעלות, לא מבקשים היכרות.
ואני, לעומתם, דוחקת בהם ודוחפת להם כל-כך הרבה אותיות, עושה מהם אלגוריות ומאנישה אותם להיות דומים לי. מענישה אותם, כי כל העניין פה הוא בעצם בי. מהר מהר, נלך למקומות אחרים, לפני ש
(1) כל ארצות העולם במיקומם המדוייק במפה מצויות בראשו שעודו מתרחב. אלפי מנגינות חשוכות וסרטים נשכחים קיימים במידה גדולה יותר בזכותו. על המדף ספרים מתאגדים בנוחיות, ויש עוד מקום. עניים ירוקות. אני מרגישה כעץ חלול מול כמות הידע שלו. ברלין לייד גרמניה, אוסטריה לייד שוודיה. אוסטרליה היא בצד ימין למטה של המפה.
(2) הרצון הכמיהתי הזה להאמין באדם, בלי שבכלל הוא עשה הפסקת אש או משהו, בלי שאתה צולח לא לירות. אתה יורה ושתות דם ושר על שלום.
(3) להתייחס למציאות וליצור מציאות. מבט ישיר בעניים, לא מפחדים יותר מדיי.
(4) הסיוט: אני פוקחת עניים ויושבות מולי שתי אמהות ושלוש חברות, מבטים שכביכול דואגים אך לא אכפת להם יותר מדיי. יש לי התקפים קצרים שנראים פסיכוטיים, אני לא שולטת על סוגרי הפה שלי ופולטת קולות מוזרים ותנועות פנים מפחידות ואינסטקטיביות, אני מתביישת בהן. אני נכנסת לשירותים, לרגע של פרטיות, ולפתע קולטת במראה שמאחוריי עומד אדם, כנראה מנקה, ומביט בי. התחושה מעיקה, אני מרגישה כיצור חולה. גולי לא מתייחס אליי, הוא בדיוק הלך או משהו, אומרים המשפחה שלו. זואי אומרת לי משהו על ההתקפים הקטנים, משהו על שיהיה בסדר.
לתת לגיטימציה לעיסוק ביחסי אהבה במונחים פוסט-מודרניסטיים במילים הגבוהות ככל האפשר, בהגגי אקסיסטנציאליזם אסמן וי ואפתח לרווחה את האובססיה הטמועה\תמוהה לחשיבות שפוערת בי\כולכם לגבי יחסים רומנטיים\וסקס. אין זו בריחה, אין זה מיותר יותר משאר הדברים. זו למידה, לעזאזל, מותר לי. מותר להיות חלק מהשורה. לחפש זיון, קירבה, קבלה. זו שאילת שאלות על העולם לכל דבר.
אני עץ נופל וזקוקה לענייך, גם אם אינן מבינות, גם אם לא יכולות לעצור בי.
אני לא רוצה לכתוב את מה שהוא אמר לי. את כמות האהבה שהוא הביא לי. את הייחודיות של זה. אני לא רוצה לספר לעצמי סיפור חלקי. הדברים שאספר הם אינם הדברים עצמם, ומילים לא יצליחו לתאר. מטר מטאורים, סימבול לסיום. כמויות בכי. חיבוק מוחץ. נשימות קרובות כל-כך. כנות מוגזמת. שקט שקשה להפנים. כלום לא יספק אוליי. מכור. אמיתי. חבל. סבתא אומרת שצריך לטעום מכל העוגות.
את נתקלת בחשק לבכות לא מתוך עצב תהומי ופתאומי אלא מתוך עקרון. הריי כאשר רואים עולם כה מוזר, והמועקה כבר באה לגרון מסיבות תת-קרקעיות, כל מה שנותר הוא לבקש נחמה מוצהרת בדמעות. אבל הכל מבחירה בהחלט. כשאני נרדם, את כבר לא בדיוק איתי, אלא רק בפוטנציאל להיות, והריי אם תדברי אליי כשאני ישן זה כאילו איני נמצא, ורק אילו תצרחי מכאבים ייתכן שאתעורר כדיי להיות שם בשבילך. וכשתצעקי בלב, כשהדברים בפנים יזעקו, אני עדיין אשן, אלא אם כן תעירי. ואז את נבהלת ומבקשת קרבה. מרגישה בודדה כמו כולם!
אני מוצאת את עצמי בחשכה מוחלטת, מבולבלת, ומנסה שלא להאבד בעצמי. תני לי חבל! הרשי לי להציע פתרון אחר! אני דורשת מהנאתך, אבל את שבויה בדלוזיות. את בעיראק, ובפלישה לסוריה ואמריקה. החלומות מתערבבים עם מיטתו, את כמעט נופלת. "אני שומר עלייך!" הוא נואם. הוא דורש ממך להיות מעל החוק. פשעים מלוכלכים, את נענית לאנרכיזם מלהיב, לא מסתכלת עליי ממטר.
כשהוא מתרחק את נזכרת לחבק אותי. מצטערת, את אומרת, זה זמני. אני לא יודעת, את אומרת. אינני מבינה אותנו. איני קולטת את מצוקתך, היא חסרת מניעים- הבחירה בידייך, לא? קל להסביר שאין מה להסביר, אך בין חוסר הודאות והריק רחב המימדים מסתתרות להן סבירויות רבות שלפעמים את פשוט מעדיפה להתכחש לראותם.
אונטו, הוא מצביע על עיניו הבוכיות ועם ציפורניו מעין מקלף את הבכי. אונטולוגיה, משהו הקשור במשהו קיומי. מילים גבוהות תמיד משכו, אולי גם ביהירותן להיות גבוהות מאחרים. מדברים על צריכה בקצב שיא, על אינטואטיביות מול רציונל, על דפוסי בריחה מחשבתית, על הכרה עצמית ועל עתיד. מדברים על אי-יישום וחוסר רצון. מדברים על דברים מאוד ברורים, מאוד לעוסים! נדמה שגם הוא, למרות הכל, גם הוא תוצר.
לא ברור תוצר של מה, אך ברור שאינו טבעי. משהו התפלס בו, משך אותו הנה והנה וחשף יתר על המידה לשמש. בהחלט קשה להיות תוצר כשהבסיס עוד מעורער. יתום במהותו. ריק בהוויה. אונטו, אונטולוגיה.
תבונה מרביצה לי. יצר אלים מתפשט בתבונה, והיא מתחילה. מושכת בשיער, שורטת רגליים, משחיטה פנים, משחיזה עניים! רק תראו את הרטיבות ואולי תבינו שהיא רצינית, לא צחוק. "פליביליזם!" היא צורחת באימה, "אגונסטיזם! סוליפסיזם!". היא תולשת וקורעת ומשתמשת בכל כוחה. אני תשושה.
הוא לוקח ממחטה ומנגב את דמעותיו. זה זמן טוב להתחיל להאמין ולזכור, אבל הוא בספק. אין ממש על מי לסמוך, ואפילו על עצמו, הוא מבין לפתע. בין החומרי לצף באוויר, הוא חושף חצי-חיוך, אפילו שאין לו משמעות.
אני ממצמצת בכבדות. רציונל מנחם, אינטואיציה משחיטה עצמה. אנושיות רקובה וחסרת כל סיכוי! "גם עליי השתלטת, אהובה. אני איתך. תזכרי ותאמיני" הוא לוחש בצער, משאיר סימנים על גופי. אני חסרת, אני לא מצליחה כל כך להסביר, אני לא חושבת שיש מה.
יש לנו חודש נורמלי יחד, ואני לא מבינה דבר. אני מנסה ללמוד מזה בכל מקרה. אני שונאת ואוהבת. הוא מוציא עליי אהבה. הוא נוגע בי יותר מדי. אני נאבדת! בבקשה תצילו אותי איכשהו. אני לא מרגישה. אני לא מצליחה לחשוב. אני לא מצליחה להסביר. לא מצליחה!! אני רוצה לעשות אמנות ולהיות אני ולהמציא דברים משלי ולהיות הכי טובה מכולם ולהרגיש מיצוי וסיפוק! אני רוצה לא לרצות ורוצה לממש כל רצון. אני רוצה להבין קצת יותר, או לפחות להרגע! להרגע! הכל בסדר, ורוב זמני אני בטוב. עניים עייפות, אני לא ממש מבינה כלום. אני שונאת הכל ואוהבת מלא. אני רוצה עולם מתוקן ואין לי מושג מהו, וכנל עליי. אני מצטערת, לא הפעם. לא לא לא לא לא אכפת לי מכלום. אני מרגישה.
איבדתי את קו התודעה שלי מאז שעיכלתי שאיני יכולה לקרוא אותו. הכל בבטן, לא מעוכל. חתיכות גדולות ומעמיסות שאינן תופסות צורה וחומר כמו שצריך. מועקה אין-סופית, חוסר במשהו, ובסך-הכול התחושות נעימות וטובות והתקופה היא יפה.
הכל חוזר לאותם כאבי בטן. בלתי ניראים, בלתי ניתנים לזיהוי, לניתוח מעמיק. כאב חסר פנים - תני לו ציון מ1 עד 10. ואיך אפשר? לרופא היו המון שעונים מתקתקים, והוא זקן והכול הלך לאט. כל שעון מתקתק מעט אחרת, זז מעט שונה. הצלצולים נשמעים בצורות אחרות. גם לך אין צורה. בלתי ניתנת לזיהוי, אבל אפשר להמציא. להגיד כל דבר. להגיד זה רגשי, להגיד זה רציונלי, להגיד הגיוני נכון או שגוי. את חוזרת על אותן הטעויות, ובכול זאת לא צופה אותן מראש. יש בזה משהו מנחם, לא לראות הכל מובן מאליו. לא אנושיות, לא חיים, לא קשרים, ולא אותך.
אמנות יכולה לבוא בצורה של ריפוי ויכולה לבוא בצורה של הרס. לעקור את הכאב עוד יותר החוצה, להעצים אותו. ומה ההבדל בעצם? זה בדיוק הזמן לבחון את הגבולות העצמיים. לאן את יכולה להגיע עם כל הפונטנציאל המשוגע הזה, ענבל? השלמות המפוארת הזו היא תלויה של עצמך ושל הסביבה גם יחד. לנצח אחרים, לנצח אותך. הכל חוזר לעצמי, והריי אין לך מקום אחר להתעסק בו שאינו ייחשב כבריחה אופציונלית. וגם ההתעסקות הזו בריחה, לא? בריחה מהדבר המומצא הזה שקראת לו ריק. כלום. זו לא תיאוריה, זה מול העניים שלך. ושלך. ושלך. ושלך. אין לך דרך לדעת את המחשבות שלך, שלי, שלו, שלכם. זה עניין מורכב אני מניחה. הכל חוזר לאותם כאבים. בלתי ניתנים לזיהוי, אותם אני הכי שונאת.
ועל עצמי לאמר שאני מתיימרת להיות הרבה דברים, דומה לכולם ולעצמי בקושי מזהה את הפרצוף. והוא מכוער, ומתנפח השיער. קשה לי להסתכל בעניים שלו, אבל קל לי לא לעצור אותו מלדחוף. חזק יותר חזק יותר חזק יותר, כל אחד לעצמו. כמה זה נורא, האנושיות המכוערת הזו. לדחוף כדיי להגיע לסיפוק מסויים, אבל תמיד מגיעים רק לכמעט, ואז נמאס לי. גם כשזה ייכנס זה לא ישנה יותר מדיי. כמו הכול. הוא לא מבין מה הקטע, הוא לא תומך! והעניים שלו יפות יותר כשהוא עייף. קל לי להגיד לו שהדימוי העצמי שלי נמוך, או שאני מרגישה אונס. בכל מקום. ומי אמר שזה לא נכון, אבל בכל מקרה אני מעדיפה לא לחשוב על זה יותר מדיי. באופן כללי פחות מתעסקת בדברים, מה שמוציא את הכול פשוט "מורכב" בלי הסבר מעמיק. מוציא את הכל מההקשר, וזה אוליי עוזר.
אם זה לא מהסיבות הנכונות, התהפכת. הנה לך: הבלתי צפוי, הבלתי נמנע. מעגל מעט מיוחד יש לנו הפעם. לא אוהבת שפתיים עבות לא אוהבת בטן נפוכה לא אוהבת שיער ארוך לא אוהבת ניראות לא אוהבת אף אחד בעולם כולו. כל פעם זה מתחיל ונגמר בשנייה השנייה. זה צפוי, אך אוליי הפעם נמנע? אני לא אקספרסיבית, אבל אני רגישה.
כמעט בכוח הוא לוקח אותך. בלתי נמנע. כל גבר הוא קצת אנס, אבל זו מחשבה לא יפה. הכוונות הן טובות? אין טוב או רע, יש הגיון ויצר. את רוצה להכנע. את רוצה לפחד, להרתע, לבכות, לצעוק. שלוש פעמים היד מנסה להכנס, ואת מצליחה לעצור אותה. כולם יותר חזקים ממך. משהו פה עקום, משהו פה לא מתאים, אבל מאוד מתאים. אומרים שזה קובע הכל. את תוצר לא מוגמר. כולם תוצרים. ומה זה משנה המניעים כשהתוצאה אותה התוצאה. כולם יודעים שאת בעצם רוצה. כלבה מתנשאת הכי מטומטמת שפגשתי לכי על זה תדרסי תדרסי.
תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב!
פוחדת להכאיב, אז אוליי תשתקי כבר. תעלמי מהחיים שלי כבר. תסתלקי כבר. תפסיקי להיות. למה את מנסה לבכות? למה את בוכה?
לפעמים נדמה כי כולם יודעים בדיוק מה הם עושים, כאילו מתוכנתים. מזימה ענקית של כולם. אתה יודע, לדוגמא, כרגע, להגיד בדיוק את מה שצריך, ולעשות בדיוק מה שצריך. ורק כך זה מושך אותי. הגלגל התהפך, או שהשתטח. ואני יכולה לראות את זה קורה, ומצד שני- ראיתי הרבה דברים קורים שלא קרו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
