אין הרבה מילים להוסיף. דברים מתקיימים גם לולא. אין בי צורך להכביר ולנכס, אין בי צורך לשנות ולפרק ולדמות ולייפיף: הדברים עומדים בפני עצמם, שם, איתי ואפילו בלעדיי. הדברים מתקיימים, ברגש ובאינטרקציה, במגע, בתזוזה, בשיחה, בדמעות ובצחוק. אני מרגישה טוב מאוד בתקופה הזו, ומרגישה מפנימה. אני יודעת שיש לי לאן ליפול, אבל מרגישה יציבה ומוגנת ; גם מהסביבה שלי, אבל גם מעצמי. בוטחת בי. אוהבת את נעם, ואוהבת הרבה דברים נוספים. לא יודעת דבר לגביי עתידי, ומקווה לא להזדקן.
לומדת למצוא יופי בהרבה יותר דברים. לגלות עניין ורגש. לנסוג מפחדים.
טופ שוט. מסדרון צר. שניהם נשענים על הקיר, אחד מול השני. קרובים בדיוק במידה נוחה לעין, ובדיוק בצורה כזו: ברך שלה, ברך שלו, ברך שלה, ברך שלו. אוליי אחת נשענת על שנייה, לא משהו רציני. מבטים ישירים, אור שמש, גוון ירקרק.
תזוזות העינית למקומות הלא נכונים. הצילום רועד בנסיון לתפוס משהו. נשיקות אגרסיביות שלו, אבל לא מוגזם. צמודים, בטן לבטן. האור חשוך, גוון אדום. השיער שלה מסתיר אותם מהקהל. מוסיקה רועשת, אינטימיות בתוך ההמון. אוליי אפילו ברחו לצד. גומרים בלי צורך בלהתפשט. בלי צורך באיברי מין. עם צורך בחדירה. אין זיעה. אין חיוכים.
תמונת מצב שלה. שקיות קלות בעניים, אף מעט מורם. יושבת בחדר ריק לבדה, ומביטה לעדשה. מודעת.
"איך?" היא פולטת לרגע, וקולה לא כמצופה: נמוך, חזק, מורצן, מקצועי. ממלא את החלל.
המצלמה נכנסת מתחת לשמיכה. פעם אחת מהצד שלו, פעם אחת משלה. היא דומעת, הוא אטום. מלטף את פניה, מתחנן שתפסיק. קר וכחול, חום הגוף אינו מרפא. קלוז-אפ לדמעה נוזלת במהירות מעינה ויוצרת עיגול מושלם על הציפית.
חדר צהבהב, תאורת מנורה למרות שבוקר: אך הוילון מסתיר את השמש. זווית עליונה על ידיים מקלידות במהירות. המקלדת שחורה, מלוכלכת קצת מימין. שתי כוסות תה, נייר מקומט, נייר עם מילים ועפרון, שני מסכים הם המוקד הבהיר ביותר בחדר. התראה! והשעון מורה על 8:45. נשימות כבדות, חריקות שניים.
לתת לגיטימציה לעיסוק ביחסי אהבה במונחים פוסט-מודרניסטיים במילים הגבוהות ככל האפשר, בהגגי אקסיסטנציאליזם אסמן וי ואפתח לרווחה את האובססיה הטמועה\תמוהה לחשיבות שפוערת בי\כולכם לגבי יחסים רומנטיים\וסקס. אין זו בריחה, אין זה מיותר יותר משאר הדברים. זו למידה, לעזאזל, מותר לי. מותר להיות חלק מהשורה. לחפש זיון, קירבה, קבלה. זו שאילת שאלות על העולם לכל דבר.
אני עץ נופל וזקוקה לענייך, גם אם אינן מבינות, גם אם לא יכולות לעצור בי.
אין לך ברירה, בחור: נכנסת לרצף-אירועים בלתי-ניתן לשום ערעור בעולם. המצב כאן נתון וקיים, ההיסטוריה קבועה, לא מהגורל, ניתן להצהיר שמהעבר. אתה ניצב מול גבולות בלתי-נראים אך ממשיותם מורגשת ועובדת במרץ כיתושים בלתי-נלאים. רגלייך אינן קשורות, וגם ידייך עוד מתנהלות בהתאם למערכת העצבים השורשית שלך. אך זה בדיוק העניין, אגב, מערכת. אתה באמת בחור מקסים, ואין זה כוונת האל שמצבך יהיה כזה, או אחר, ובכלל: באמת לא אכפת לאף-אחד מלבדך. זה העניין הזה במוח שלך, מערכת המחשבה המוגבלת, אגב גבולות. אתה מבין לאן זה חותר?
אתה טמבל, וכל מגוון האפשרויות של הרצון הכול-כך חופשי שלך פשוט, לצערך, יוביל לאותה נקודה עגומה במדויק.
פתח את הפה, חזק, שיראו את כל השניים, ילד.
גדול יותר, פה גדול, פה ענק, רק אל תדבר
עד שהענבל תהיה גלויה לעין
עד שכל הבפנים שלך יוצג.
תזכיר לי את שמך?
אגב, שניים, הנשיכה הקרובה תשאיר סימן. אתה תתרגל עם הזמן לנשיכות האלו, אפילו תמתין להן בפתח הדלת: נשיקות קטנות, צורמות בשתיקתן, מחליפות את הדיבור, מפעילות את המערכת (עצבים), מעירות את הלבלב. זו אינה בושה לאהוב את זה, גם הנשים החזקות ביותר אוהבות להיות קצת כנועות. אתה מתחיל לשים לב לדקויות כאן?
גבעול אבוקדו תועלתו אבוקדו
אך מה עם הפרחים הקטנים, בקצוות
יפיפיים ומתוקים ככול שיהיו
אי אפשר להכניס לזר,
ואלפי השימושים השונים
לאותו פרי מפגר?
אבוקדו זה עץ, טיפשה. זה כאילו את עושה את זה בכוונה.
אין לך ברירה, תשתה את מיץ הזיעה של עצמך, וטבול אותו בכל רוטב שתבחר. הבחילה הנוראה הזו הכרחית, אך אתה כלל לא מבין שזו בחילה, אפילו שלמדת את פירוש המילה. אינך מרגיש בטיפות באות מגופך הרוטט, האדיש. תשאל אם זה גשם, נסה לפקוח את המטרייה, למצוא מחסה, מיטה נוחה אולי אפילו זמנית. הסתתר, מהר, אתה מבחין בזה מתקרב?
הנה באה הנפילה שלך, הנשיכה הזו, שתוביל אותך (גם אם זמנית) לרצפה הקרה. אגב רצפה, על מה אתה עומד?
(עכשיו אתה נופל, כמו בסרטי דיסני מצוירים אתה מבחין לפתע שהתהלכת באוויר עד כה, וברגע שענייך קלטו את העניין הן אילצו את כולך לצנוח. אתה צונח מהר, מהר וחזק: אבל עדיין לא מגיע לתחתית.)
ציפיות מעצמי לשנה הקרובה: תערוכת אמנות חזותית, עבודת חקר בפילוסופיה, טיסה לניו-יורק עם מהקלה, להביא לבית-הספר תכנים סמולנים מניאקים, להצליח לראות בראש את ציר העולם ביחס לידע היסטורי-תרבותי-פילוסופי שיהיה אצלי, לבסס לעצמי החלטה לגבי צבא/ש"ש/קנדה, להעמיק חברויות טובות ולהכיר עוד חברים זמניים, לזיין מלא גברים, להיות יפה חיצונית ופנימית, להיות נוכחת ולהאמין לאמונות שלי, להשתפר ביוקלילי ובהלחנה וכתיבה וציור וידע ודיבור, ללמוד ללמוד ולא להתפזר יתר על המידה, להרגיש מצפונית תרומה לאנושות, לא למות עדיין.
אני פוחדת להיות רק מה שאני בונה מסביב. תדמית עצמית, מתבוננת בה בעין חיצונית, בעצמי. בוחנת את סוגי הפריים, את אופני התגובה ("הלבוש שלך יפה"; "התיק שלך מדהים"; "את שרה טוב"), עיסוק חוזר בתשדירי השיווק ולא במטרה שלשמה השיווק נוצר. לא ככה?
לבד בכוונה כדיי להוכיח לעצמי שההתנהגויות שלי חלות גם ללא אנשים, אבל גם הלבד שלי מוכח מול החברה. גועל נפש לחלוטין. כרגיל אוספי הביטויים הקבועים שלי: איבדתי את עצמי, רציונל אמוציונל, בריחה, ריק, מעגליות, פתרון סופי, רצון לרצון דורש כפייה, אם הכל מיותר הכל מותר, כרגיל אוספת פיסות שניראות לי כמו ענבל. אני מאמינה שצריך להפסיק לרצות להיות מיוחד מעל אחרים אם רוצים עולם שיוויוני אבל זה נורא קשה, נורא קשה לי שכולם ניראים יפים ומיוחדים אותו דבר. פריקה בלתי פואטית. הגיע הזמן.
עוד לא קמתי. (1) אני מוצאת את עצמי הבוקר שעונה על גבי.
"היכן אני מסתתרת?" אני צרודה מעט, מגרדת את עקיצותיי. התחפושת מליל אמש עוד מולבשת עליי, לא בטוחה כמה שכבות מחממות את גופי וכמה מהן שורטות.
השבוע עסקתי עד קצה גבול גבולותיי- יש לי זיכרון אדיר לדברים שאני קוראת באינטרנט. מילים כטבע, וטבע אדם, אמת ושינוי ומהות ומלחמה ודיכוי. איני יודעת את משמעותן האמיתית והלא-קיימת של המילים. השבוע פגשתי מגוון צבעים, מגוון מתבטאים, והרבה חיוכים. מחקרים מסמנים כי ככול שאפגוש יותר אנשים, ויותר חיוכים- כך אהיה שמחה יותר. אך אין המחקר מצביע גם על כמות הסבל והריק שאני פוגשת אצל האנשים. וגם על אלו שלא פגשתי אני ממהרת לקבע מדבקות של יהירות-תפיסתית. אני פסימית מול ההווה, אך אופטימית בהרבה תחומים. מחקרים נוספים מסמנים כי אי אפשר להחזיק ביוקלילי בלי להיות אופטימי. אני שרה שירים עצובים בכלי הקטן.
אני נרדמת שנית. (2) מרשה לעניי להיעצם. בעבר לא הייתי נותנת לעצמי פעולות כאלו. הן מסמלות לי ויתור ופשרה. אני מביטה למטה ותמיד מתמלאת אכזבה שאיני יכולה לראות את כול גופי מזווית זו. משהו מתנפח ומסתיר, משהו קרוב מדיי, משהו רחוק מדיי. "מה זה עכשיו?" אני שוב מאבדת תכלית. לא שאין לי תשובות מנחמות על כאובי הריק. אך דבר לא מתמלא. "תמלאי! תמלאי! תתרוקני! תתמלאי!" אני מציבה דרישות. אני אחת עם שאיפות.
השבוע קיבלתי מחמאות רבות. על החולצות שלבשתי, על השיער, על הפנים, על גוון הקול, על המילים שיצאו ממני. יצרתי רמת עניין, אך ייתכן שזו מישהי אחרת. "אל תקראו אותי, תכנסו!"
"מי שנכנס לא יוצא" אני מזהירה. לא שנוראי שם, אני פשוט מפחדת מהתגובה, מהחומר שיימצא, מהקריאה הנוספת. כשנכנסים, הופכים אליי, אך אולי לאליי אחר. אני לא בטוחה, עוד לא חוויתי זאת. לא חוויתי הרבה דברים: זה מחזיק אותי בחיים. אם הכניסה אליי לא ניתנת, הקריאה והכתיבה היא כמפלט לגיטימי לכלל. אני רוצה שמשהו מן הטקסט הזה יצור משהו. אני מבקשת. לא רק כלפי עצמי, גם כלפי הקוראים.
"מי אתם?" אני לפתע שואלת, מבוהלת מעט מההתפקחות שהייתה מוטמעת עמוק. אני לא מכירה דבר במלאותו, ומאיפה לי היכולת להוציא עוד לעולם. עוד דברים שאיני אדע, עוד דברים שלא ברורים לי, ואיני יודעת לאן ולמי.
אני מסתתרת. בתקופה האחרונה אני מרגישה הרבה פעמים את הצורך לשתוק. כל דבר שאוציא לאוויר לא יביא טוב, והוא אינו בעל סיבה טובה. התוצאות הן טרגיות ומיותרות. ולמרות זאת, אני מרבה לדבר ומרבה לכתוב, אם כי משתדלת להיות יותר מחושבת אולי. "האם אני טובה יותר?" אני ממהרת לבדוק ולבחון, אך תשובות לא מקבלות את פניי בברכה. אני לא מתפשטת, ולא מתקלחת- אני מגרדת עקיצות ושוכחת, (3) שלישית.
מהר. הסתירי פרצופך לפני שתסתכלי במראה. מירחי את הכיסוי בלי להביט. בכל פעם שתסתכלי במראה, היי כבר נקייה. תשכחי את הלכלוכים שנמצאים על הפנים, בשלב מסויים כבר לא תבדילי בין הממרח לעורך. שקרי לעצמך לפני שהאמת תתפקח. היי טובה. היי רצונך. התאימי את בגדייך לסביבה, היבלעי באדמת חברייך. מעבר לכך, רחמי על עצמך. רחמי על כשאת מקבלת פריחה מזוויעה מכל המייק-אפ. הוא לא בריא לטווח ארוך. מה, את לא זוכרת שאת שמה אותו כל יום? מטומטמת, נשאבת לתוך אלפי משאבות מנפחות גלגלים מונעים מאוויר צח מזוקק בנפט מפעלי תכשירי ההסוואה. מסתובבת, נהיגה אוטומטית. מהלכים בנויים, העיקר היסתכלי במראה הקטנה ונקי את הדמעות. הדמעות מרטיבות הן את הכיסוי והן את הפצעים. תסיתי מבטך מעצמך ברגעים הנכונים. מהר. היסתתרי מהגשם בכל פעם מחדש, ואל תדעי מה טיבו. החטא שלך מתעצם ליציקת בטון קשיחה ועוד מעט גם ניתוח לא יהיה אפשרי. תשתקי ודיי אוליי, ואל תספרי את האמת המלאה. תרגישי נקייה. השתמשי בתוכנת עריכה. מירחי אמת בפיזור דק של מרגרינה או חמאה. הסתכלי על עורך מכוסה באסתטיקה עלובה. את עושה עבודה יפה.
שלב ראשון, הוא נכנס למשחק עוד לפני שהבין. תלתליו עוד לא צמחו ושיניו היו רק עם הפוטנציה להצהיב,ברגע זה- היה טהור. "היכן המנהל?" הוא לא הספיק לשאול, ומהר חוקים החלו להתעגל סביבו. חוקים לקחו ידיהם והניפו עליו, כידררו את בטנם הצוחקת ועיבו את גבותיהם ברגזנותם התמידית. הוא לא הספיק לבקש, ומייד אחד מהם דקר אותו בבטן. דקירה קטנה, לא כאב גדול מדיי, אך בהחלט משנה-גורל. כעת, הוא שלהם.
הוא חייב לנצח כעת. המטרה ברורה בכל משחק- לנצח, ולא להפסיד. הוא מתחיל להצהיב את שיניו ולהחליק בשריפה שיערו לקרשים. הוא בוער, הוא עולה באש, תמיד רגע לפני להפסיד חיים. אסור להפסיד, הוא לומד. הוא שונא את המשחק, והוא המשחק. הוא צורח, הוא קופץ ורץ בסיבובים ומסתתר ומשנה צורות. הוא יורה בחבריו. הוא נמס בתוך עצמו, ומתחיל לצחוק, ובטנו מרשרשת לו בהנאה שזהו טעם הדברים. הוא מנצח, ועוד פעם. הוא מרגיש חוסר אונים.
שלב אחרון, יום אחד, הוא יבקש, "אפשר לצאת מהמשחק?", כמו שלעולם לא ביקש. הדלתות יפתחו, בקלות אדירה, והוא ימצא עצמו לבד לגמרי, אזוק מבטנו ועד תלתליו הטבעיים, ואת שניו לא יוכלו לראות בשלל צבעיהם, משום שחיוכו יתאדה ברגעים ההם. הוא יצעד בין אלפי הרובים והכדורים הנזרקים בין חבריו למשחק, אך אף-אחד מהם לא ייחס לו צורה. הוא יעצד בתוכן, אך הם לא יפגעו בו. לפני שיבין, יכנס למשחק אחר.
איך את מכווצת את תודעתך השופעת, יקירתי? מרשה לשטויות כאלו לטשטש את מבוכי שדותייך, מבזבזת את שעותייך הכל-כך נדירות ויפייפיות על דבר כה חסר תכלית? נותנת, והנחמה מתייפחת לה מרוב שבטנך מפוצצת. יש בך תרכובת מפוארת, עגומה וסבוכת חן שאי אפשר לתאר במילים, אני מבטיחה לך! אין ישות שתכיל אותך לחלוטין, יקירתי- והנה את גוזלת את מרבית כוחותייך לפירורי קירבה מטופשים, חסרי משמעות וכלל לא אמיתיים!
אם זה לא מהסיבות הנכונות, התהפכת. הנה לך: הבלתי צפוי, הבלתי נמנע. מעגל מעט מיוחד יש לנו הפעם. לא אוהבת שפתיים עבות לא אוהבת בטן נפוכה לא אוהבת שיער ארוך לא אוהבת ניראות לא אוהבת אף אחד בעולם כולו. כל פעם זה מתחיל ונגמר בשנייה השנייה. זה צפוי, אך אוליי הפעם נמנע? אני לא אקספרסיבית, אבל אני רגישה.
כמעט בכוח הוא לוקח אותך. בלתי נמנע. כל גבר הוא קצת אנס, אבל זו מחשבה לא יפה. הכוונות הן טובות? אין טוב או רע, יש הגיון ויצר. את רוצה להכנע. את רוצה לפחד, להרתע, לבכות, לצעוק. שלוש פעמים היד מנסה להכנס, ואת מצליחה לעצור אותה. כולם יותר חזקים ממך. משהו פה עקום, משהו פה לא מתאים, אבל מאוד מתאים. אומרים שזה קובע הכל. את תוצר לא מוגמר. כולם תוצרים. ומה זה משנה המניעים כשהתוצאה אותה התוצאה. כולם יודעים שאת בעצם רוצה. כלבה מתנשאת הכי מטומטמת שפגשתי לכי על זה תדרסי תדרסי.
תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב! תשומת לב!
פוחדת להכאיב, אז אוליי תשתקי כבר. תעלמי מהחיים שלי כבר. תסתלקי כבר. תפסיקי להיות. למה את מנסה לבכות? למה את בוכה?
עוד חודש מגיע. הפעם אסדר דברים בקווים יפים. שבוע שעבר כאב לי בבטן, ומחר אוליי זה יחזור. אני רושמת את הימים, אחד אחד. לפעמים אני צריכה לזכור יומיים ברצף, הם כמו יום אחד. יום שני. יום שלישי. אני רצה במעגלים, או שאין נוף? דאורדורנט, כל בוקר, אבל לפעמים הבקרים לא בדיוק בקרים. ולא כול ערב הוא ערב רגיל עם מקלחת וצחצוח שניים. יש גם לילות בהם המיטה לא ברורה לי עד הרגע האחרון והכוחות נעלמים או הזכרון. הזכרון תמיד נעלם, מקפץ ומשתולל. אני הופדת אותו עם ידיי. רושמת הכל! הכול אני רושמת! יום רביעי יום חמישי יום שישי. הסופי שבוע תמיד יותר שקטים, נותנים צורה לסוג של שגרה. אבל כלום לא שגרתי. עד שחוסר השגרה הופך לשגרה. הכול חוזר, וזה מפתיע. איך אני שוכחת את הקווים.
בוקר עולה מהר. יש בקרים שאני נשארת במיטה עם עניים פקוחות, ומנסה ליצור חלום. בהתחלה הכול עמוס מאוד וקשה להתמקד למישהו אחד, ואז אני מחליטה להעלים הכול. עכשיו יש רק ים, ים שקט ורק הוא נמצא, ואני לא נמצאת בדיוק, אבל בחוץ יש רעשים. יש בים דלת כנראה, ואנשים מנסים לפתוח אותה. אני חצי ערה, השכנים משפצים. הדלת דופקת, הדלת קודחת. פטישים וסולמות ומסמרים מנסים לפתוח את הדלת. מנסים להכנס רעשים חזקים. ואם אני חצי ערה, זה חצי חלום. אבל לא חצי מציאות. אני מוציאה הכל החוצה. לרוב האנשים אפשר לספר, והמיעוט נשאר ללא מענה. יש אנשים בלתי נשכחים? אצלי כולם נשכחים ונזכרים בלי הפסקה. אני מתעלמת אבל רודפת. מי מגדיר אותי?
והיא אומרת שאני מרגישה לבד כי אני טובה מדיי? כי אני עושה ואני לא פוחדת. שמהאמצעים שיש לכולם גרמתי לדברים להתפתח. וזה יראה יהיר מהצד. ואני נוטה להאשים את עצמי. כי אני מאמינה באפקט הפרפר. אני מאמינה גדולה לשטויות. אני שמחה לשמוע שאני טובה. אני יודעת שיש בי טוב, שיש בי דברים גדולים. זה לא מספיק לעצמי, זה לא מה שחשוב. ומה שכן יספק, אני לא יודעת אם אני רוצה בו. מועקה, מועקה, מועקה. בעיקר זה קיים כרגע. על דברים קטנים ביום יום ודברים טיפשיים בעולם התיאוריה. ומה חוויתי בכלל השנה? אני לא בטוחה מה קורה פה ומה נהייה ומה אני אוהבת ומה אני רוצה שיהיה ומה אני ואיפה בדיוק. אבל יותר טוב מפעם?
שמי ענבל, ויש לי רק גלגול חיים אחד בהם אוכל לשנות את גורלי מחוסר - לפתרון החיים.
שנים ספורות בלבד עשו את ההבדל בין חיים ללא מודעות וללא דאגות אל חיים בצל המודעות לחוסר הידיעה. שנים ספורות בהם גיליתי על כאב, אי-צדק, אסונות, מרירות ורוע, וזאת אפילו בלי להבין מה הם.
חוסר המשמעות שהוא חלק מחיי ואמור להשאר איתי בחיים הוא גם מה שיביא למותי בשלב כזה או אחר ובצורה אכזרית שאני לא מאחלת לאף אדם. המחשבה על טיפול דרך תחליפים קלים כמו אמונה בכח עליון, דביקות ביצרים או תרופות מרתיעה אותי מאוד, אט אט מוחי נפגע ונרקב עד שיקרוס כליל.
קמתי בבוקר כמו כל אדם רגיל אך בסוף היום דבר לא נשאר כפי שהיה.
אני מקווה שמותי וחיי אינם חייבים להיות כך, יש דרך שמנתקת אותי מהכלום הזה ותחזיר לי את חיי חזרה. חיים שלמים על הכף.
לשם כך, אני מבקשת מכם להצטרף למסע קצר של גלגול חיים אחד. כן, שוב גלגול חיים אחד, אשר בהם כל שיתוף עידוד ועזרה ישפיעו על עתידי.
גלגול חיים אחד מהיום שחיי ישתנו.
אני מבקשת ממדינת ישראל שלא תפנה לי עורף ותתן לי למות בלי להבין דבר בצורה אכזרית כל כך בגלל מחיר של כלום. אני אוהבת את הארץ המדהימה שלנו וכרגע אינני חולמת על דבר בעולם, אוליי מעט כמו שחלקכם חולמים. אני רוצה לדעת על מה עליי לחלום, ומהו הפתרון לכול הדברים באשר הם.
כל שיתוף שלכם יכול לגייס עוד אדם לבוא ולעזור לנו, אני זקוקה לאנשים שיהיו מוכנים לחלק פליירים, לשתף סטטוסים בפייסבוק, אוליי אפילו לבוא ולפגוש אותי בדרכי למשמעות.
זהו מסע של כולנו, על דמותה של חברה מתוקנת בחיים אלו. אני ומשפחתי מודים לכולכם, הלוואי ונצליח!
המלחמה נגד הדגים אינה פשוטה, מביש אפילו לדבר על הנושא. תחילה הייתי בטוח ששני הגושים האלו אפילו לא ראויים להיות מתחרים, אך הנה שוב ההיסטוריה מראה לנו כמה הסבירות הנמוכה מתקיימת בחוזקתה. כל בוקר אני מבקש ולו רק את המעט. לפתוח את החלון, להכניס קצת אוויר, לקבל חיוך או מגע קל. אם היא זורמת באותו היום, אוליי אפילו איזה ליקוק, נשיקות בצוואר. לפתוח את הבוקר בנועם, זה הכול. בתקופות כאלו אפילו מבט בעניים היא לא מיישרת לכיוני. כפי שהייתי נייר טואלת בימי קיץ. כפי שהייתי קליפת אבוקדו שנפתח טרם התבשלותו. ידוע שזה לא מחוסר אהבה, ההתנהגות הזו. תמיד זה חוסר כוח, עניין פרטי שלה, עייפות. זה לא מחוסר אהבה, אך ברגעים האלו נדמה שההבדל לא רלוונטי.
זה התחיל בטעות. איזה חברה טובה שלה קנתה שלושה באי הבנה כזו, ותוך יומיים אחד מת. בלית ברירה השניים האלו פה. הם לא ביקשו והיא לא ביקשה, פשרה של שני צדדים חסרי אונים. כשהגיעו הביתה התלוצצתי שאבשל אותם ואבלע שלמים, אבל היא ידעה שאני לא חזק מספיק לשטויות כאלו. אותם היא מאכילה כל יום, לא מפספסת. לי היא כבר בקושי מעבירה כלים. ואם אני אדבר איתה על זה, היא לא תסכים. היא תגיד לי, זה לא כך, אתה לפניהם ואתה בשבילי הכול. היא תגיד לי מילים יפות, אבל כבר קצת לא תתכוון. היא הכינה להם אקווריום עם פסלים קטנטנים ומסתכלת עליהם בכל פעם שהיא משתינה. בטח מאוננת. הם כל כך לא מעניינים, זה נורא. לא מדברים איתה, לא נותנים מעצמם אפילו קצת. אני נותן מעצמי המון! אם זה במחוות התודה שלי או בגילויי האהבה והחום. אם זה בלהקשיב לה בכל פעם, ועם כל סיפור מטומטם כשהקול שלה כבר נהיה צרוד והשדיים שלה יוצאות מהפושאפ והמייק אפ יורד. את כל החיים שלי מסרתי לידיה, בלי משפחה ובלי בית- רק היא, מהרגע הראשון שהעניים נפגשו. מהרגע הראשון שראיתי אותה. כבר מההתחלה הייתי רק תחליף, לא יותר מהפורקן שלה. היא אף-פעם לא באמת העריכה אותי בכל כולי.
הדגים המפגרים האלו. מסתכלים עליי בעניים מתנשראות ורחמניות, חושבים שהם יודעים הכל. תקועים בקופסא המפגרת שלהם. אני לא מעוניין לגעת בהם אפילו לשבריר השנייה. מיטה אחת אני והיא, וכשהיא תופסת לי את כל המקום אני מתקרב ועולה עליה, מגרגר כמה שרק יכול, כמה שיותר חזק. שתשמע את הפעימות שלי, שתשאל קצת מה איתי, שתחבק. כל פעם מחדש. בביטוי חוסר כבוד מופגן, היא לוקחת את האייפד במקום להסתכל עליי, ומתחילה לכתוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
